דבר מצחיק קרה לי בדרך להיות יפה / חורים באינטליגנציה
יום אחד מתי G. ואנוכי הולכים לאכול דגים אצל "שבתאי היפה" באחת מסמטאות יפו העתיקה, סמוך ל"כיכר השעון". ליד המסעדה אני מגלה חנות לדברי קוסמטיקה, שהייתה קרויה בלשון של פעם – "פרפומריה". אני מתפתה להיכנס. מתי G. נמלט ל"שבתאי היפה".
על חולשותיי עלי להודות. בילדותי אהבתי להתלוות לאמי היפה בביקוריה הספורים בחנות הפרפומריה הקטנה "טאוסיג" ברחוב הרוא"ה ברמת-גן. "טאוסיג" הייתה חנות יקרה ויוקרתית מאד עבורנו, מעבר ליכולותינו, אבל מפעם לפעם הרשתה אימי לעצמה דבר מותרות פעוט כמו אודם. בחנות הקטנה הצטופפו נשות רמת-גן, בעיקר המבוגרות שבהן, שיערן הצבוע עשוי היטב, "תסרוקת בלון" כיניתי את המגדלים הנפוחים והנוקשים מספרי שהותז עליהן ללא רחם, פני הגברות היו מפורכסות מדי בפודרה וסומק, שפתותיהן משוחות באודם בוהק מדי. כל אלה הבליטו את הקמטים והפגמים, מפות שחרט הזמן על עורן. התבוננתי בהן בפליאה, מהופנטת מסקרנות, מנסה לראות את האישה מאחורי הצבע.
ליבי (ואולי אפי) הלך שבי אחרי ריח הבושם והקרמים שמילא את חלל החנות, ניחוח שהבטיח חיים יפים ונפלאים. הריח הזה הולך עימי כל חיי.
בהיותי תולעת ספרים ממושקפת חלפתי על פני החנות פעמיים ביום, בדרך אל הספרייה ובחזרה ממנה. כשראשי לא היה תקוע באיזה ספר, הייתי נעמדת וסוקרת בערגה את חלון הראוה בו הוצגו בצפיפות, כמקובל אז, שכיות חמדה. תיבת תכשיטים פתוחה ממנה נשפכו שרשרות "פנינים" וחרוזים צבעוניים, בתוכה נצנצו סיכות "זהב" משובצות אבנים צבעוניות. בקבוקי בושם יפהפיים, צעיפים דקיקים ושקופים, שפופרות קרמים, ותמיד תמיד תמונה ענקית של אישה יפה, יפה מאד. נשביתי בריחות הפרפומריה, בצבעים, בקרמים, בתחושת העושר, הפינוק, בהבטחה להיות יפה יותר. כשנהייתי "גדולה" והחלתי לנסוע לחו"ל הכה באפי "ניחוח טאוסיג" בחנויות הגדולות. אני לא יודעת איך הם עושים את "זה" אבל "זה" גאוני. ריח אפשרות היופי והאושר עושה דרכו הישר לתוך הארנק שלי כדי לשלות את כרטיס האשראי. רפלקס מותנה. אני יודעת ש"זה" טיפשי, אבל "זה" לא עבר לי, ומפעם לפעם אני מרשה לעצמי להתפתות, להשתטות.
בחנות ליד "שבתאי היפה" קלטה המוכרת (המצוינת, למותר לציין, לפי תוצאות הגיחה הבלתי מתוכננת לחנותה) את הפוטנציאל. היא מציגה בפני את נפלאות סידרת "הפנינה השחורה" (black pearl). אני שואלת אתכם: אפשר להתנגד לקרם בשם "הפנינה שחורה"? מיד עולה בדמיוני קפטן ספארו, הלוא הוא גֹ'וֹנִי דֶפּ, ידידי, וקללת הפנינה השחורה, וכנופית שודדי הים שלו. המוכרת מגדילה עשות, ומורחת על גב כף ידי קרם שחור. הקרם הסמיך והמשונה מכיל מרכיבי ברזל / פחם / פנינה שחורה / השד יודע מה…. וכאן מגיע הקסם – כדי להסיר את הקרם יש להשתמש בפיסת מגנט קטנה, עטופה בנייר טישו. זו הדרך היחידה להסיר את הקרם השמנוני. אני לא מאמינה. מתוך שקית מוסלין שולפת המוכרת ריבוע מגנט קטן, עוטפת אותו בנייר טישו, מעבירה את המגנט העטוף על כף ידי והקרם נעלם כלא היה. מוקסמת, אני רוכשת במיטב כספי קופסה שכזו ומצפה לטוב.
שבועות עמוסים חולפים ואני שוכחת את התכנית להיות "יפה יותר". בוקר אחד יוצא מתי G. לענייניו, ואני נזכרת. מורחת את הקרם על פני וצווארי, ונראית כמו תחפושת הילדות שלנו, כשהתחפשנו ל"כושית", שאז הייתה מילה תקנית ומותרת. ולפתע, צלצול טלפון. אני מקללת. חברת חשמל חוזרת אלי ואני חייבת לקיים את השיחה הזו. אני שוכחת את פלאי המגנט ומנסה לשטוף ידי השחורות במים. כלום. הכיור משחיר, וידי הופכות שחורות יותר. אני מרימה את הטלפון שמשחיר מיד בקרם השמנוני.
איכשהו אני מצליחה לקיים את השיחה, וחוזרת לחדר האמבטיה.
מהמראה נשקפת אלי אישה שחורת פנים, ידי שחורות ורטובות, הכיור שחור. אין לי מושג מה לעשות. אני חושבת על ג'וֹנִי ו"קללת הפנינה השחורה" ומתחילה לקלל, בעיקר את עצמי. ואז אני נזכרת בסיבה האמיתית שקניתי את "הפנינה השחורה", הלוא היא קסם המגנט. תוך כדי גידופים אני עוטפת את המגנט בנייר טואלט רך, שלוש שכבות עם הכלבלב, מתפללת שהמגנט יעבוד. תפילותיי (או גידופי) נענות. בתנועות מעוגלות אני עוברת בעדינות על פני, שבילי עור מתבהרים על פָּנַי, שלרגע קצר הופכים למעין נגטיב של אישה שחורה המאפרת פניה בלבן. אני מתפעלת מהדרך הפלאית בה המסכה השחורה נפרדת מעורי. אני קוסמת.
עכשיו נשאר הכיור – שעובר גם הוא טיפול קוסמטי עם המגנט והטישו, והטלפון, ושולחן העבודה….
אחרי כמה שעות אני מציצה במראה – "מראה מראה שעל הקיר – היש יפה ממני בעיר? (בת-ים …)". משום מה מבע מפני חמוּר ונוקשה. בחינה מדוקדקת יותר מגלה כי גבותיי עבותות ושחורות כפחם. מיד נשלף מגנט הפלא משקית המוסלין, בתנופת וִיש וִיש אני "מוחקת" כל אחת מגבותיי ו…. תודה לאל, חוזרת להיות נוֹמִיקָן.
ואז אני נזכרת בשופט שאמר – "עד הרגע הזה חשבתי שאת אישה אינטליגנטית" .
"אני באמת אינטליגנטית" עניתי, "אבל יש לי חורים באינטליגנציה. לפעמים אני נופלת בהם".
למתעניינים תודה – אני כמובן "יפה יותר"…..הרבה יותר. ולראיה, מבטו הדהום של ג'וני דפ למראה יפהפיותי…
"ואהבה, מה עם אהבה?"
ספרנו "ואהבה, מה עם אהבה?" ניתן לרכישה באתר, מגיע ארוז בקופסה יפה עטוף בנייר משי אדום ומרשרש, מתנה נהדרת לחג החנוכה המתקרב ובא, טקסטים עברית / אנגלית … מצורף לינק http://www.nomikan.com/?page_id=384
הספר נמכר בחנויות המוזיאונים בלבד (מוזיאון ת"א, מוזיאון ארץ ישראל רמת אביב, מוזיאון ישראל ירושלים, מוזיאוני חיפה).
כמו כן נערכים חוגי בית, בהזמנת המארחים, בם אנו מציגים את הספר בחיוך בקצה הדמעה…
קוראות (וקוראים) מזומנות לשתף בחוויות הקריאה http://www.nomikan.com/?p=1011
9 תגובות
השארת תגובה
העולם הפנימי שלך כל כך מלא בדברים מרתקים, ואת יפה גם בלי להיות פיראטית.
נהנתי מכל רגע את אלופה משהו מיוחד וגם יפה בלי הפנינה השחורה אוהבת
נומיקן, את יפה ומצחיקה. שילוב מנצח. בהצלחה מאירה
היי נעמי!
הכתבה שלך הזכירה לי את ילדותי בעכו ששם היתה לאימי פרפומריה
מסויימת שנהגה לקנות בה והריחות הנהדרים שהיו בוקעים משם.
וכמובן התסרוקת המנופחת עם ליטר ספריי. אך היו ימים !!!!
אוייי,
איך נהנתי…כי גם אצלי היה קרם כזהההה….חורים באינטלגנציה, חחחחחחחחחחחחח
כותב עודד מלונדון:
That's it: now I know – I must try the Black Pearl pronto!
Haven't laughed like this for quite a while!!!!
נעמיל'ה כתיבה נהדרת ,את מקסימה
נעמי וואאו , פשוט מקסים (כרגיל..) !
כל אחת יכולה למצוא עצמה בסיפור הזה!
כמה עמדתי ליד חלון הראווה ושובל הריחות הקסומים אשר
כבשו אותי – זכורים לי עד היום
אני משום מה זוכרת את החנות בביאליק,בדרך לספריית הילדים
שסיימנו לקרוא את כל הספרים בה בטרם עת ואז עברנו אל
ספריית "הגדולים" וזה כבר היה מסע אחר.
והמבט הדהום של ג'וני דפ הרס אותי לגמרי..