"אָקוֹ גוֹבוֹרִיש פּוֹלָאקוֹ יָה טְרָזוּמֶם" – אם תדבר לאט אני אבין…
תל-אביב, איסטנבול, סקופיה (Skopje), בירת הבירה של *מקדוניה. אנחנו נופלים לזרועותיהם של מארחינו רחבי הלב והגוף, מִימָה ומִילְקוֹ דוֹצֶ'בְסְקִי, שבאו לאסוף אותנו אל עירם ביטולה (Bitola), שם אמור להתבצע הפרויקט לשמו הגענו לכאן. מִימָה ומִילְקוֹ מדברים אנגלית מצוינת, מתי מנסה לשמן את הסֶרְבִּית החלודה שלו – "אָקוֹ גוֹבוֹרִיש פּוֹלָאקוֹ יָה טְרָזוּמֶם" – אם תדבר לאט אני אבין… ומשום מה המילים האלו, של הגבר הלא צעיר שאני אוהבת, המגשש אחר שפת ילדותו, מכמירות ליבי אליו. ודי במשפט הקצר הזה כדי לשקף בדל מתוך ההיסטוריה של מקדוניה, כי מיד מתברר לנו שכמעט ולא מדברים סֶרְבִּית, השפה הרשמית היא מקדונית, אותה מתי G. אינו מבין. זקני הדור עדיין מדברים סרבית, הצעירים – מקדונית בלבד. ועולה בדעתי נֵס תחיית השפה העברית. ובימים הקרובים אהרהר הרבה בנס הקמת מדינתנו על רקע מאמצי המקדונים להחיות את מדינתם העתיקה שחולקה מספר פעמים ונתחים נכבדים ממנה עברו למדינות השכנות – יוון, בולגריה ואלבניה.
גם כאן מלחמות עקובות מדם במשך מאות שנים.
וכך בעוד מתי G. בחזית הביקור, נוח לי שני צעדים אחריו, משייטת בין סיפורים אישיים לסיפור של עם, אומה, מדינה.
אנחנו בדרכנו לביטולה השוכנת בדרומה של מקדוניה. (כמה עובדות על מקדוניה בתחתית הפוסט). ביטולה – העיר השנייה בגודלה במדינה, כחמישים אלף תושבים, שכנה בצומת דרכים בינלאומית ראשית והייתה עיר מסחר גדולה ועשירה. מאז שהגבול עם יוון סגור בפניה, העיר דועכת. בעבר הייתה קרויה מונאסטיר (Monastir)על שום המנזרים הרבים בסביבתה. מונאסטיר הוא שמה בשפת הלדינו. "כמה יהודים יש בביטולה?" אני שואלת את מִימָה. "אפס" היא עונה, "הכי קרוב ליהודי זו אני, ידידת היהודים." היו יהודים. הוכחה לכך נמצאת דווקא בבית הקברות היהודי. במשך כחמש מאות שנה, מאז גירוש יהודי ספרד (1492), עת הגיעה למונאסטיר קבוצה גדולה של מגורשים, ועד 11.3.1943 עת איסוף היהודים לקראת העברתם להשמדה במחנה טרבלינקה, חייתה בעיר קהילה יהודית תוססת, מֶתֶיהָ, כאחד עשר אלף במספר, נקברו בבית הקברות היהודי אליו מועדות פנינו.
מִילְקוֹ נוהג, מִימָה מנהלת את כל העולם ביד רמה בשיחות טלפון ובעצירות לעישון סיגריה. הם זוג מגיל עשר, שניהם עורכי דין, היא המנהלת והוא הקוסם, גורם לכך שהדברים יתרחשו. האנרגיה השופעת מהמושבים הקדמיים במכונית גורמת לי להתחיל להאמין כי הדברים אכן יקרו. עדיין מתי G. ואני תוהים מה בעצם אנחנו עושים כאן? מה לאנשי ביטולה לבנות מצבת זיכרון בבית הקברות היהודי העתיק? מה הסיכוי שפרויקט כזה יצא לפועל?
אחרי כשעתיים של נסיעה (לא ספרתי כמה סיגריות) ושיחה תוססת אנחנו מגיעים לביטולה.
בית הקברות היהודי מקדם את פני הנכנסים לעיר.
אי אפשר לפספס. גבעה ענקית מוקפת גדר אבן.
מתי ואני עומדים למרגלות הר הקברים המכוסה עשב ירוק רענן ושיחים נמוכים, מצבות שגלשו ממקומן ונערמו אחת על חברתה. בצידו השני של בית הקברות חלקה נקייה. מתנדבים מקומיים ניקו את האזור וחשפו כמאתיים מצבות. מתוכנן מבצע ענק לניקוי בית הקברות כולו. אני תוהה מה המניע של נערות ונערים שאינם יהודים ולא פגשו יהודי בימי חייהם, להתנדב לעקור עשבי בר ולחשוף מצבות של יהודים שנפטרו לפני מאות שנים.
מתי G. משוטט בבית הקברות. אני עוקבת אחריו מרחוק.
בלבושו הכהה הוא כמעט בלתי נראה על הרקע הירוק האפרפר.
הצעיף האדום הכרוך לצווארו (תחליף לשערו האדום שאבד עם השנים) מסגיר את הילוכו האיטי, המהורהר.
כשהוא שב אלי הוא אומר: כל מה שהכנתי לא רלבנטי, אני צריך לחשוב מחדש.
מתי G. משכים קום. מדי בוקר אני מוצאת אותו בכורסא רושם ביומן העבודה שלו. הוא הכין סקיצות לפסל זיכרון בבית הקברות של ביטולה. הרי בימינו אין צורך לנסוע למקום כדי לראותו, אפשר לבקר באינטרנט וכך עשינו. אבל כשאנחנו עומדים עכשיו כאן, בצילה של הגבעה שהתגלתה כעצומה וגדולה הרבה יותר משהייתה על מסך המחשב, אנחנו מודעים לקטנותנו ואפסותנו מול עוצמתם של גלי הזמן המכים בנו, רטט אנרגיות של זמן העבר על רבדיו הרבים, וזמן העתיד הבלתי ידוע, אליו נשגר את עבודת האמנות שיצור
מתי G.
אנחנו עוזבים את בית הקברות כדי לפגוש את "קבוצת החמש" העומדת בראש פרויקט ARHAM לפיתוח ביטולה. חמש נשים שהתאגדו לפני כשש שנים כדי להניע קדימה את עירן. בראש החמש עומדת מִימָה, ארבע האחרות הן ארכיטקטיות. ולנטינה היא ארכיטקטית העיר, אָני ומריאנה בעלות משרד משותף, אליהן הצטרפה ארכיטקטית צעירה, דניאלה, ביתה של מריאנה. אזור ביטולה הוא עמק פורה, אסם התבואה והמזון של מקדוניה. החמש מנסות ליצור קשרים בינלאומיים ולמשוך לעיר יזמים ומשקיעים, בעיקר תיירות ושירותי מיקור חוץ, ("אאוטסורסינג" בעברית), ויין, היין שלהם מצוין.
אנחנו לומדים כי במקדוניה (כשני מיליון תושבים) קיימת הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה, מסורת בת מאות שנים של בני דתות שונות, נוצרים, מוסלמים, יהודים (כשהיו) חיים יחד, חולקים ערכים של סובלנות הדדית. בשנים האחרונות הופר שיווי המשקל בין הדתות עקב הגירה שלילית של צעירים מקדונים מן המדינה החוצה,
והגירה של כחצי מיליון אלבנים מוסלמים לתוך מקדוניה.
"זִ'יבְלִי" – לחיים, אנחנו מתוודעים למשקה הרָקִיָה עליו גאוותם של המקדונים. הרקיה, בֶּלָה (לבנה) או ז'וֹטָא (זהובה), שורפת דרכה בבני מעינו ומשמחת את לבבנו.
לאט לאט נפרשת התמונה ואני מתחילה להבין את מקומנו בתוכה.
המקדונים בכלל, וקבוצת החמש בפרט, מעריצים את ישראל. הם רוצים ללמוד מהישראלים כיצד מקימים מדינה, כיצד גורמים לצעירים לאהוב אותה, להיות מחויבים אליה, כיצד מגיעים לרמה כזו של מדע, כיצד בונים עיר מתוכננת כמו מודיעין…. הם מעונינים מאד בקשרים עם מדינת ישראל. ישראל מצידה, בראשותו של דן אורין, מנהל מחלקת הבלקנים במשרד החוץ ושגריר ישראל במקדוניה, מטפחת את הקשרים האלו.
משהבינותי את האינטרסים של כל הצדדים רווח לי. נחמד מאד לכתוב סיפור רומנטי עתיר רגשנות, אלא שנסיוני בחיים הוכיח לי כי לרוב סיפורים חביבים שכאלו אינם מחזיקים מים. צריך שיהיה אינטרס ברור וחזק לכל אחד מהצדדים כדי שפרויקט יקרום עור וגידים, או במקרה שלנו אבן ומתכת, ויצא לפועל.
"זִ'יבְלִי", רָקִיה נוספת מחליקה במורד הושט.
ברשימה הקודמת הזכרתי את ד"ר רחל שלי לוי דרומר, המזכיר האקדמי של אוניברסיטת בר-אילן ודוקטור בביולוגיה חישובית, ילידת סקופיה שאחרי מלחמת העולם השנייה. בשנת 1963 התרחשה בסקופיה רעידת אדמה עזה, הוריה של שֶלִי נספו. שֶלִי שהתה באותו זמן בחופשה בביטולה, אצל סבתה וסבה. היא ניצלה. ברטה וד"ר חיים אברבנאל היו המשפחה היהודית האחרונה בביטולה. בשנת 1945 התמנה ד"ר חיים אברבנאל למנהל בית החולים הממשלתי המקומי וכהן בתפקיד זה עד 1963. רעידת האדמה שהרגה את שני ילדיהם וחתנם והותירה אותם עם נכדתם שֶלִי, היא זו שהביאה אותם לעזוב את יוגוסלביה של אז ולעלות לישראל. הם התמקמו בבת ים סמוך לבֶּלָה ולֵאוֹ גרינברג, הוריו של מתי G. שתי המשפחות נקשרו זו בזו, ומתי G. שהיה סטודנט צעיר ב"בצלאל" ואחותו הצעירה ליאורה, פרשו חסותם על שֶלִי, שהייתה אז בת שבע, וסייע בקליטתה בארץ.
בשנים האחרונות, במקביל לעיסוקיה הרבים, לקחה על עצמה שֶלִי את הנצחת קיומה של יהדות מקדוניה והשמדתה בשואה (97%), זאת מתוך אמונה שחשוב לזכור ולשמר את המורשת של קהילה זו שדגלה ביהדות ובסובלנות, אהבת הבריות וגמילות חסדים. שֶלִי חברה לשגריר דן אורין ותומכת בפרויקטים המחברים בין ישראל למקדוניה.
אִימָה המנוחה של שֶלִי הייתה חברתה של אִימָה של מִימָה. שֶלִי ומִימִה היו חברות ילדות. לאחר עלייתה של שֶלִי ארצה ניתק הקשר. בבגרותן איתרו אחת את השנייה ומאז לא ניתן להפריד בין שתי הנשים הצחקניות הרציניות ועתירות ההישגים. אין דבר היכול לעמוד בדרכן, וודאי שלא ברצונן המשותף. ביומנו השני בביטולה עמדנו להיות עדים לכך.
הלומי רקיה ויין מצוין תוצרת האזור אנחנו שוכבים לישון במלון קטן נקי וחביב בשם המחייב "White House".
בבוקרו של יום המחרת אנו יוצאים אל גן ילדים על שם מרה אסתר עובדיה, פרטיזנית יהודיה ילידת ביטולה, שנהרגה בקרב בשנת 1944,והפכה לגיבורה לאומית ביוגוסלביה.
בגן הילדים יערך טקס חתימת הסכם להקמת פארק הזיכרון בבית הקברות.
אנחנו מצפים לטקס נפוח ומשמים, אך הפתעה כפולת פנים מחכה לנו.
ילדי הגן הכינו מחרוזת ריקודים ושירים בעברית, וכך אנו זוכים לחזות בביצוע מקדוני של השיר "הילד הזה הוא אני" ושירים נוספים על רקע דגל ישראל המתנוסס על הקיר. הפתעה נוספת הייתה קבוצה של נערות ונערים מתנועת "בני-עקיבא" שהגיעה מהארץ. בני (ובנות) עקיבא מצטרפים ספונטנית אל ילדי הגן מלווים אותם בשירה וריקודים. והשמחה רבה. נדמה לי שאני רואה דמעה בזווית עינו של מתי G.
מתי G. עם חדוה גולדשמידט, צילום גילי גולדשמידט
על ההסכם לפיתוח פארק הזיכרון חתומים
ראש עירית ביטולה, Dr. Vladimir Taleski ,
נשיאת הקהילה היהודית במקדוניה Dr. MD. Berta Romano Nikolikj (הקהילה היהודית במקדוניה מונה כ-200 איש ומרוכזת בעיר הבירה, סקופיה), מר Blagoja Mladenovski נשיא הועד המנהל של קרן השואה במקדוניה. הקרן מעוגנת בחקיקה של ממשלת מקדוניה, היא הוקמה על בסיס כספים ונכסים שלא היו להם יורשים. הכסף יועד לבנית מוזיאון השואה בסקופיה, ולפעילות יהודית וחיזוק המורשת היהודית ולימוד העבר. הדיפלומט שהצליח לרתום לפרויקט את כל החבורה המכובדת הזו הוא שגריר ישראל במקדוניה מר דן אורין מיודענו, וגם הוא חתום על ההסכם.
כפי שמוכיחות התמונות, מאחורי החותמים ניצבות זקופות ודרוכות שֶלִי ומִימָה, ההשראה לרוח ההסכם, ומפתחות ערוץ האנרגיה הטובה ישראל-מקדוניה.
"בני עקיבא" משמחים לבב בגן מרה אסתר עובדיה,
במרכז, בחולצה ורודה השגריר דן אורין, לידו, מוחא כפיים, מתניה ידיד, ראש תנועת הבוגרים "בני עקיבא".
מגן הילדים אנחנו ממשיכים אל בית הקברות.
פרויקט "בית החיים של ביטולה" – Beit-Hachaim Bitola project – BEHAB PROJECT – יוצא לדרך.
המחותנים המכובדים, בתוכם גם מתי G. נוטעים במורד הגבעה עצי מגנוליה, העץ הלאומי של מקדוניה.
במעלה בית העלמין בצמוד לגדר נוטעים ילדי בית הספר, שמחים וצוהלים, שורת עצי ברושים צעירים,
בלון אדום נקשר לכל אחד מהעצים. אחרי ככלות הכל כריסטמס מתקרב….
אם יושבי בית הקברות הוותיקים שנפטרו זה מכבר תמהו על המהומה העליזה מקושטת בלונים אדומים הם לא אמרו דבר. וודאי נאחזו פליאה על שלא נשתכחו מלב, והתברכו בצליל טפיפות הרגליים ברחבי הגבעה שנזנחה מכבר, טפיפות המבשרות חיים.
"תנו לי נקודת משען ואניף את כדור הארץ" אמר ארכימדס.
חורבות בית הקברות היהודי העתיק בביטולה/מונאסטיר הם המקום בו נפגשים הסיפורים, נקודת המשען לשינוי, ובמרכז הנקודה הזו מקים מתי גרינברג את הנקודה שלו, בין החיים למוות, בין העבר לעתיד, בין ישראל ומקדוניה.
"אָקוֹ גוֹבוֹרִיש פּוֹלָאקוֹ יָה טְרָזוּמֶם" – אם תדבר לאט אני אבין…
מה הבין מתי G. ומה יקים בבית החיים? – בטור הבא.
זִ'יבְלִי!!!
© נוֹמִיקָן
*רפובליקת מקדוניה היא מדינה השוכנת בדרום-מזרח אירופה, ללא מוצא לים, ואשר גובלת ביוון בדרום, באלבניה במערב, בסרביה ובקוסובו בצפון ובבולגריה במזרח. הרפובליקה קיבלה עצמאות ב-1991 בעקבות פירוק הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. בארגונים בינלאומיים היא נקראת "הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה", ובשנת 1993 התקבלה לאו"ם בשם הזמני "The former Yugoslav Republic of Macedonia" (מתוך ויקיפדיה).
השארת תגובה