"נִיצַבְתִי בפתחו של משעול אהבתי אליך. הייתי מהססת. ושם עמדה כל האהבה הזאת רועדת, רגליה רוטטות ממתח: לבטוח? לברוח? הכמיהה לחיבוק הגדול. ההימלטות.
ונשארתי.
מפני שנגע לליבי האופן בו עיניך הזוהרות נטועות בפניך והעדינות בה לשונך נוגעת בשינייך כשאתה הוגה את המילים".
"מַה זה חשוב מה שהיה לִפנֵי? הקורות אותִי. הקורות אותךָ. חשוב העכשיו. הקוסמוס הזעיר של שנינו, מוליד משהו חדש, רענן, שעוד לא היה. שלא יכול היה להיות".
"לָקָח לי תקופה להבין, שאתה מה שאתה. ולא מה שאני חושבת שאתה צריך להיות. ומערכת היחסים שלי איתך יכולה, ואף צריכה, להיות סימטרית למערכת היחסים שלך איתי. שחררתי את עורבי הציפייה, האכזבה, ועפתי לחופש".
