5.8.2018
הכותרת המקורית של רשימה זו היתה "צריך הומור לאהבה". כותרת מדליקה לאין ערוך יותר מאשר "מבט מפוכח על האהבה".מי רוצה מבט מפוכח על האהבה? הרי זה כל הענין, חוסר הפיכחון, השיכרון, אבדן השליטה, אותו רגש דמוי טירוף, אותו אנחנו נוטים לחפש.
האמנם?
כשעקבתי אחר מהלכו של חוש ההומור שלי שמתי לב שאחד התנאים בהם הוא מופעל מתקיים כאשר אני מופתעת. כאשר קורה משהו מנוגד לציפיות שלי. כמו למשל לפני שמונה שנים, כשהגיעה לסיומה הפגישה הראשונה של מתי G. ושלי הפתיע אותי הגבר בשאלה – "שנלך אלַיךְ?" העמדתי פני צדקת, מתחסדת "מה? בערב הראשון?" והוא "מה? אנחנו חוסכים?" צחקתי, המתח התפוגג.
כידוע, הומור הוא דרך מצוינת להגיע לליבה של אישה, ומשם למיטתה הנחשקת… ו… כן אמא, בערב הראשון.
ההומור רוכב על המבט, הוא מלווה את האופן בו אני מתבוננת בדברים, בבני אדם, בהתרחשויות… המבט הוא החשוב. עצם קיומו של המבט אומר שקיים מרחק ביני לבין נְשוּא המבט, האדם בו אני מביטה, האופן בו הוא פועל, האופן בו אני פועלת, אני מסתכלת במערכת היחסים בינינו. אני חלק ממערכת זו, בו בזמן אני שומרת על עצמאות מחשבתית, נפרדת, נבדלת, חוקרת, ביקורתית. הפעלת המבט הזה – השכלתני, השוקל, המעריך תועלות – על מערכת אהבה – אינה מובנת מאליה.
באגדות עליהן גדלתי, הנסיך העיר בנשיקה את היפהפייה הנרדמת "והם חיים באושר ובאושר עד היום הזה". נסיך אחר התאהב נואשות בסינדרלה איתה רקד, ויצא לתור אחרי כף רגלה בכל הממלכה. ואחרי שמצא אותה – "הם חיים באושר ובעושר עד היום הזה". הנסיך לא שאל את עצמו – האם היא מתאימה לי? האם יהיה כיף איתה? האם תלד לי יורשי עצר שמנמנים ובריאים? הנסיכה לא שאלה את עצמה – מה אני מרוויחה ומה אני מפסידה בקשר הזה? האם כדאי לי? האם הוא יביא לי קפה למיטה כל בוקר? הם העיפו מבט קצר אחד בשני ומאז – "הם חיים באושר (ותמיד, משום מה, גם בעושר) עד היום זה".
בתרבות המערבית האהבה הרומנטית הועלתה למעמד של דת, כמעט. במקביל להתפרקות המשפחה המסורתית, לעליית גיל הנישואין, לירידה דרמטית של שעור הילודה, לעלייה במספר הזוגות המתגרשים – במקביל לכל התהליכים האלו, ההאלהה של האהבה הרומנטית והחיפוש מגיעים לשיא בתעשיית הסרטים ההוליוודית, בתעשיית הסרטים הבוליוודית, בספרים שנכתבים גם כיום, ובדיווחים אובססיביים של אמצעי המדיה השונים על חיי האהבה של הידוענים.
אימי המנוחה נהגה לומר כי צריך להתחתן בגיל צעיר, עשרים למשל, כי אז מתאהבים ולא חושבים יותר מדי. בגיל מבוגר יותר כבר חושבים, בודקים, נהיים בררנים – כל אלה מחרבים את האהבה.
האמנם צדקה אימי? האם חשיבה רציונלית מחרבת את האהבה? או שהיא מאפשרת סינון מדויק יותר של מועמדים / מועמדות לחלוק איתם את החיים (באושר ובעושר, כמובן), בהתחשב בעלייה בתוחלת החיים הארוּוּוּוּכִּים כיום יותר מתמיד.
הייתי בת שבע עשרה כשהכרתי מי שהפך לבעלי, כמו שקיוותה אימי, כשמלאו לי עשרים. הייתי בת חמישים וארבע כשעזבתי. שום דרמה מיוחדת, אותו סיפור עתיק חוזר על עצמו של זוג שמתפרק אחרי עשרות שנים. לא התגרשנו. המשכנו לעבוד יחד. שנה אחר כך הוא נפטר בנסיבות טרגיות.
בתוך שנה אחת החלפתי מספר סטטוסים – מאישה שחשבה שהיא נשואה באושר, לאישה שבורת לב, לאישה שעזבה את בעלה, ופתאום אלמנה. בגיל חמישים וחמש הייתי לבד. לב שבור, אֶבֶל כבד על מי שאחרי עשרות שנים של ביחד נעלם מהעולם ועדיין הרגשתי אותו לידי, כאבֵי פנטום של אֵבָר שנכרת מגופי.
אֲבָל, הפתעה גדולה ציפתה לי. עם כל הקושי הנורא שהיה כרוך במותו של בעלי, לא יכולתי שלא לחוש בקלות של ההתנהלות לבדי. גיליתי שאני אוהבת להיות לבד. נהניתי לישון, להתעורר, לאכול במסעדה, לצפות בסרט – לבד. לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה, איך שאני רוצה. היה רעש כבד בחיי אבל היה גם שקט של לבד, של לא להיות נתונה למבטו של האחר, לתגובותיו, לדעתו, לתיאום בינינו. אהבתי את עצמי לבד, לראשונה בחיי. לא מקורקעת למשפחה. שני בָּנַי כבר התגוררו מחוץ לבית הגדול. חיי הקודמים התפוגגו בבת אחת. הפכתי לנקודה קטנה חסרת משמעות מרחפת בחלל. תחושת חוסר המשמעות, חוסר המשקל, הריחוף בחלל – יצרו חרדה עצומה, ויחד עם זה תחושה עזה של חופש גדול. שחרור אינסופי. בתהליך מואץ התפרקו לרסיסים נורמות שהכתיבו את התנהגותי עד השֶבֶר הגדול. פתאום הייתי חופשיה. החופש עלה מתוכי. ההיתר להיות חופשיה בא מבפנים.
הרפתקה. הכל יכול לקרות.
החוויה הזאת הובילה אותי להחלטה ההגיונית – לא להתאהב יותר. אף פעם. לסגור את הלב על מנעול ובריח מפני אהבת גבר. אהבה רומנטית אינה חיוניות לחיים, חשבתי, עדיף בלעדיה, יותר קל.
באמת היה קל יותר.
עד ששלוש שנים אחר כך פגשתי את מתי G. מפגש שהוליד תימהון גדול. נמשכתי אליו בעבותות קסם, והוא בכלל לא היה הטיפוס שלי. הקשר בין האלמנה הבורגנית מרעננה לבין האמן האלמן מבת ים, היה מנוגד להיגיון, וגרם למתח אדיר. הוא איים על ההחלטה שלא להתאהב. וכך כתבתי ביומן שניהלתי אז :" נִיצַבְתִי בפתחו של משעול אהבתי אליך. הייתי מהססת. ושם עמדה כל האהבה הזאת רועדת, רגליה רוטטות ממתח: לבטוח? לברוח? הכמיהה לחיבוק הגדול. ההימלטות. ונשארתי. מפני שנגע לליבי האופן בו עיניך הזוהרות נטועות בפניך והעדינות בה לשונך נוגעת בשינייך כשאתה הוגה את המילים."
אֶלָא
שֶ
לא כמו בגיל עשרים, כשאהבה הייתה עיוורת, עכשיו הייתי חשדנית, ו… סקרנית. הגבר הזר, האחר, סקרן אותי, וגם אני עצמי, בתוך הקשר הזה, סיקרנתי את עצמי. וכך, למרות אֶשֶד הפֶרוֹמוֹנִים שהפתיע אותי בעשור השישי לחיי, לא עצמתי את עיני. בעיניים פקוחות התבוננתי, בִּי, בּוֹ, ביֵשוּת שנוצרה, בעלת חיים משלה, רוטטת בינינו בהִתְהַוּות מהססת. וכך כתבתי ביומן : "שְרִידֵי האישה ההגיונית שבי פעילים בעיקר בשעה בה אני מתעוררת. זמן בו אני כבר לא שם ועדיין לא כאן. "דמדומי שחר" אני קוראת לשעה הזו, בה כל רעיון אפשרי. אתה מתעורר קל צלול חד וממוקד. הבנת את השעה הזו ואת האפשרויות הגלומות בה. חלון הזדמנויות בו אני נוחה להשפעה… אתה פותח בנסיונותיך לפלוש למחוזותי העמומים. מדבר אלי דברים של היגיון, בעוד אני משתהה בתוך ערפל חלומות ומחשבות הזויות. אני צופה בנסיונותיך להגיע אלי. לעיתים משועשעת, לעיתים זעופה, על שאתה פורע את השעה הזאת לצרכיך."
הייתכן
שאמי טעתה? הייתכן שהמבט המפוכח על האהבה דווקא אפשר את קיומה?
ומה מקומו של ההומור הרוכב על המבט?
המשך יבוא…
לינק לעמוד הספר – "ואהבה, מה עם אהבה?" http://www.nomikan.com/?page_id=384
10 תגובות
השארת תגובה
מקסים! – מרגש.
נהדר!!!!♥️♥️♥️
התרגשתי. מחכה להמשך. המבט שלך אל החיים, מהנה, מצחיק ואמיתי.
נעמי… נעמי רובינשטיין .. תמיד היית כ"כ מוכשרת… כתיבה נהדרת.. מעניינת ומיוחדת… תמיד היית…
תודה, דפנה. זה באמת ההההמון שנים.
מקסים
ובהזדמנות נפתח את נושא העין המתבוננת… 🙂
נפתח גם נפתח…
Big big wow!!! עונג גדול
אוי נעמי כצה שטת וכתיבתך נוגעת ומרגשת מצחיקה ומכאיבה..תודה שאת נוכחת וכןתבת. רוצים עוד..
קוראת שוב ושוב , דומעת פנימה וכאילו שמעת את אותי וכתבת.
מיד שלחתי לחברה את הלינק לזה ואקנה את הספר גם לה.
תודה.