11.8.2020
שבת בבוקר, נתקפתי חשק לרומם את רוחי. בוא נלך לראות את התערוכה במוזיאון, הצעתי למתי G. הלה רטן מעט מתחת לשפמו הלבן, אבל התרצה. כמנהג ימי הקורונה, כיסינו אפינו ופיותינו במסכות, טבלנו ידינו באַלכּוֹגֶ'ל, שמנו נפשם בכפינו ושמנו פעמינו אל מקדש האומנות הסמוך לביתנו, מוזיאון בת ים.
בשנת 1968, אחרי סיום לימודיו ב'בצלאל' בירושלים, ולפני ששיגר את עצמו ללונדון, מתי G. הציג כאן, בעיר בה גדל, תערוכה משותפת עם האומנים שלמה כהן, מיקי אייזמן ויעקב שריר. היום, אוגוסט 2020, אנחנו הולכים לראות תערוכה ששמה: "מאז החלו המדידות". האומן הוא אלי פטל, שבעשר השנים האחרונות מנהל את מגמת האומנות ב'בצלאל, אקדמיה לעיצוב ואמנות, ירושלים'. יש לי ציפיות, אני סקרנית, אחרי ככלות הכול האמן המציג מחנך את הדור הבא של אומנים בארץ.
מוזיאון בת ים נטוע במדשאה מטופחת רחבת ידיים. מבנה עגול, צנוע ומעניין מבחינה ארכיטקטונית, ווינטג', ללא יומרות, קנה מידה אנושי, כמו שהיו בונים פעם. לידו מגדל מים שכבר עשרות שנים אינו מגדל מים, אלא שימש לסטודיו של אמנים. לאחרונה שופץ וכעת הוא נטוש, אבל נראה רב קסם.
נכנסנו למוזיאון. המוצג הראשון והיחיד בקומת הכניסה הוא ערמת מחיצות מסודרות (בקפידה) אחת על השנייה, על הערמה מושען הדפס ענק של עלה תאנה. הבנתי שזה צריך לומר משהו? אבל מה? מה אני רואה? חזרתי לכניסה כדי לקרוא את דבריה של אוצרת התערוכה, מנהלת המוזיאון, הילה כהן- שניידרמן. הבנתי כל מילה, אבל לא הבנתי את הסך הכול. מה מנסה האוצרת לומר?
"… בתערוכה זו פונה פטל לשיח ה"מיהויות". את המושג "מיהות" טבע אליעזר בן-יהודה בשלהי המאה ה – 19. ביסודו עומדת השאלה: ,"מי הוא?", זאת בשונה מן הקביעה "זה הוא", העומדת בבסיס המושג "זהות". המיהות מטבעה היא מקיפה, מקלפת, מאירה וחושפת את מכלול המרכיבים – גלויים ונסתרים, מודעים ומודחקים – המוכלים באדם (או בדבר). השער על המיהות, על פי פטל, נוגע בראש ובראשונה לחוויה פיזית וחושית ולהתבוננות מדוקדקת ומעמיקה, המתחילה בחזותו של דבר, אך מתקפלת פנימה, אל הממד האישי והאינטימי. כדי להבין כל אחת מן העבודות, יש לשאול "מה אני רואה?" ביחס לכל פרט בדימוי הניבט. מוצפנותן של העבודות תובעת כי השאלה תישאל שוב ושוב, וכך נוצרת תנועה אינסופית של פתיחת המעטפות הקיימות בדימוי וקיפולן פנימה, אל עבר החוויה האישית. לכל עבודה פשט ודרש, והשאלה "מה אני רואה?" הופכת לשער, המאפשר מעבר בין הרבדים…"
למזלי, הצטיידתי לי מראש באומן הבית, מתי G. שעמד והתבונן בהדפס הגדול שנשען על המחיצות. התבוננתי גם אני בתקווה שאיזו תובנה תרד עלי. "תשמעי", אמר לי בציניות מושחזת: "המסגור מעולה, יקר מאד, המון כסף, השקעה רצינית". הוא היה אחוז התפעלות מ… מסגרת העץ. עינו החדה זיהתה מיד את עבודת הסדנא של אורי שדה – www.hc-edt.com .
"אבל מה זה המחיצות האלו?"
"עלה התאנה הוא מטאפורה להסתרה, וערימת המחיצות היא מטאפורה להרס של האומן ועבודותיו, והשתקפות של הרס חלקים מתוך האומנות הישראלית העכשווית. האומן הרס את המוזיאון כדי להציג את התערוכה שלו". הסביר מתי G. בטון פומפוזי, מחקה, כביכול, את קולו מלא החשיבות של האוצר / האומן. הוא כועס, חשבתי לעצמי, התערוכה הזאת מעצבנת אותו. מתי החל מטפס במדרגות לקומה השנייה. אופטימית כתמיד, טיפסתי אחריו. קיוויתי שבהמשך התערוכה, תוך כדי התבוננות במוצגים יתחוור לי הרעיון הכללי, ואולי אפילו אתפוס את הסבריה המלומדים של האוצרת.
בקומה שנייה קיבל את פני הדפס כפול של שני לבבות אדומים ועוד לבבות ולצידם פרחים, או תותים, או תפרחות כלשהן, כול האלמנטים בצבע אדום. מתי G. הסביר שהעבודה נעשתה בשיטת כתמי הדיו של רורשאך. חיפשתי הסבר כלשהו, רמז, שמה של העבודה. לשווא. אכן, האומן עמד בדיבורו, עבודות האמנות בתערוכה "מוצפנות" כהלכה כפי שהבטיחה האוצרת בדברי ההסבר.
נזכרתי שפעם נפגשתי עם סוכן ביטוח שהכביר עלי קיתונות של מילים. גם אז, הבנתי כל מילה, אבל לא הבינה מה הוא אומר. כשסיפרתי על כך לחבר, שהיה בעצמו בעלים של סוכנות ביטוח, צחק ואמר: "זה בכוונה, שלא תביני".
כעת, בקומה השנייה של מוזיאון בת ים, עלה בי חשד עמום – הייתכן שכול העמימות הזו מכוונת? הייתכן שהעבודות הסתומות, כתב חידה שאיני מצליחה לפענח, העדר הסבר לצידן, כול זה מיועד לתת לי הרגשה של נחיתות? תחושה שאיני מסוגלת לתפוס בעצמי את כוונתו של האומן, שכנראה מבטא דברים שהאדם הפשוט אינו יכול לתפוס בשכלו? הייתכן שרוחשת קנוניה נסתרת של איזו גילדה, אגודה חשאית, שחבריה מורמים מעם, והם, ורק הם, דוברים את שפת האומנות האליטיסטית?
עמדתי נבוכה. אחר כך עברתי להסתכל ביצירות אחרות – הדפס של קליפות בננה צהובות וקליפות בננה רקובות שחורות. מתי G. מלגלג – זו מטאפורה למצב הפוליטי בארץ. ריקבון. שרה פלד כתבה שזו מחווה לסבו של האמן שהיה לו דוכן בננות בשוק. באזור תלוי קנבס קרוע מחומר פלסטי. מתי מזכיר את "דלות החומר". עם סיום התערוכה האומן יזרוק את הקנבס. גם הוא יודע שלקנבס הקרוע אין שימוש. המשכנו והתיישבנו על ספסל בחדרון וצפינו בסרטון ווידאו בו נראה טורסו גברי, קטוע זרועות ורגליים, נע על גבו בתנועות גליות שהעלו בי אסוציאציה של התרגשות הגוף בזמן התעלסות. אבר המין וכן גם גדמי הידיים והרגליים נשרפים בלהבות תוך כדי תנועה. הטורסו מתקדם לעבר קובייה שחורה ומטפס עליה. אבר המין שלו משתנה עם התנועה, אולי גברי, אולי נשי. מוזר מאוד, מטריד מאוד, מה זה? מה? אם "זה" נמצא במוזיאון "זה" צריך לומר "משהו", אבל מה?
מתי G. המשיך באירוניה מושחזת – "הטורסו הוא מטאפורה של האמן עצמו, האומן קטוע אברים ומסורס, מסרס את עצמו דרך האומנות שלו".
"מה זאת הקובייה שהוא מטפס עליה?"
"הוא רוצה להעלות את עצמו על הפודיום, דוכן המנצחים אליו נושאים כולם את עיניהם".
אבל כשחיפשתי באינטרנט הסתבר לי שמתי טעה לגמרי: "בווידיאו מרחף הטורסו העירום של פטל, קטוע גפיים ואיבר מין. דרך פתחי הגדמים, הקטיעות והסירוס מוקרנות סצינות מהסרט "צ'ארלי וחצי". פטל מספק טורסו קלאסי-מערבי לכל דבר ובתוכו הבורקס המזרחי. (מתוך ביקורת אמנות שפרסם אבי פיטשון בעיתון "הארץ", ב – 7.6.2020). במקום אחר, אצל שרה פלד, קראתי שתנועות הטורסו הן ריקוד מזרחי, ופטל, שעוסק בייצוג המזרחי מציג גוף שהוא אתר שבו זהויות מתמזגות.
צ'ארלי וחצי? בורקס מזרחי? זהויות מתמזגות? נו, באמת. הייתכן שהמלך הוא עירום?
חשבתי על האוצרים שהפכו לשומרי הסף של האומנות. הם המתווכים בין צרכני האמנות לבין האומנים. היות והקהל אינו מסוגל להבין את האומנות בעצמו האוצרים מסבירים לקהל את האומנות. הם אלו שמחליטים איזו אמנות טובה או רעה, גבוהה או נמוכה, איזה אומן או אומנית יזכו להציג תערוכה במוזיאון, עבודותיו של מי ייחשפו לציבור, הם אלו שכותבים ביקורות בעיתונות וברשתות החברתיות.
פעם האומנים היו חשובים והאוצרים היו משחרים לפתחם. היום התהפכו היוצרות, האומנים מחזרים אחרי האוצרים, הם תלויים ברצונם הטוב, והם צריכים "לספק את הסחורה". תהיתי, אנה היו באים האוצרות והאוצרים ללא האומנים? "על האומנים לשבות ממלאכתם, להפסיק לייצר אומנות לעשר שנים", מציע מתי G. בכעס, "ואז נראה מה יעשו האוצרים והאוצרות". אבל שנינו יודעים שזה לא יקרה. האומנים ימשיכו ליצור מתוך הכור האטומי הפנימי שלהם. למעט כמה אומנים שמסרבים לשחק את המשחק והפסיקו ליצור.
נזכרתי כמה אהבתי בילדותה להתלבש 'חגיגי', לנעול את נעלי הלק האדומות של שבת, ולהתלוות להורי לראות תערוכה בביתן הלנה רובינשטיין בת"א. פלא של ממש.
צעדתי ימינה ושמאלה מול ציור "הדוור" של ואן גוך, אחוזת התפעלות מעיניו שעקבו אחרי מצד לצד. אנשים התבוננו בציורים, בפסלים, בעבודות האמנות שמצאו חן בעיניהם, או שלא מצאו חן בעיניהם, ושוחחו ביניהם. אפשר היה לדבר במילים מובנות. הייתה איזו שהיא קרקע להבנה, להערכה, איזה חוזה בסיסי בין האמן לצופה, גם אם הוצג סוריאליזם, או מופשט, או משהו מודרני / עכשווי. אבל מול עבודות כמו של פטל – מה ניתן לומר?
חשבתי על הסטודנטים הצעירים שמגיעים למגמת אומנות ב'בצלאל, אקדמיה לעיצוב ואמנות, ירושלים', נלהבים, אחוזי תשוקה ליצור אמנות, מבין מאות מועמדים הם נבחרו, התקבלו למוסד המיוחס. איך הם יצאו משם בעוד שלוש או ארבע שנים? איזו אמנות מרדנית הם ייצרו בעוד עשר או עשרים שנים אם אלו העבודות של המורה שלהם?
חשבתי על אישה אחרת, אמא צעירה, למשל, שהצליחה לשכנע את ילדיה לבוא איתה למוזיאון, לספוג מעט תרבות שלא דרך מסך כלשהו. האם אותה צעירה תעשה מאמץ לבוא למוזיאון שוב? האם ילדיה יסתקרנו וירצו ללכת פעם נוספת למוזיאון? קשה להאמין. ובאמת, למעט תערוכות ספורות שמגיעות ממוזיאונים גדולים מחו"ל, הקהל מדיר רגליו מהמוזיאונים שמנסים להמציא את עצמם מחדש, להכניס פעילויות נוספות לתפריט, למשוך בחזרה את הקהל.
"זו תערוכה מעניינת מאוד", מפתיע אותי מתי G. "ממש מצוינת". אני מביטה בו בתמיהה.
"אלי פטל הצליח להעביר את המבוי הסתום אליו הגיעה האמנות הישראלית העכשווית, את הסירוס העצמי ואת ההרס העצמי, ואת הניתוק מהקהל".
עזבנו את המוזיאון שפלי רוח ונכאים.
הדברים שכתבה מנהלת מוזיאוני בת ים, האוצרת הילה כהן-שניידרמן על התערוכה של אלי פטל "מאז החלו המדידות". https://moby.org.il/exhibition/eliyahu-fatal/
מהי מטאפורה – הסצנה הנפלאה מתוך הסרט "הדוור", איזו עדינות, איזה יופי.
https://www.youtube.com/watch?v=z-MBNcMVkcs
ולסיום – בימים אלו יוצר מתי G. פסל שעון שמש אשר יוצב בחזית המדעטק – המוזיאון הלאומי למדע, טכנולוגיה וחלל, חיפה. בתמונה מתי מחזיק מודל קטן של הפסל, ליד מודל בקנה מידה 1:1. המודל הגדול עבר לבית היציקה של אילן שושני בבית נקופה, שם ייצקו אותו בברונזה. פרטים בהמשך… צַפּּוּ לטוב.
התנצלות. לא הצלחתי למצוא את שם הצלם/ת של התמונות מהמוזיאון ולתת לו קרדיט. אם מישהו יודע, אשמח לתקן.
הי נעמי היקרה,
התמוגגתי לקרוא את דברייך,כל כך כנים ונכונים .לנו האמנים אסור להגיד דברים כאלה כי מיד אנו חשודים בקנאה וחוסר פירגון. את התערוכה הזו לא ראיתי ולא הוגן שאביע את דעתי אבל ראיתי עבודות של פטל והן אכן סתומות ותמיד מעוררות סימני שאלה.זה מעמיד את הצופה במצב של "אולי אני מטומטם שאני לא מבין את זה" עוד אמן אחד שמתנשא על הצופה ומקטין אותו לבור וחסר רגישות. אבל ראינו מספיק אמנות בשישים השנים האחרונות בשביל לדעת שלא אצלנו הבעיה.מי היה קורא יותר משני עמודים בספר שהמשפטים לא מתחברים או מי היה צופה בסרט שאין לו פשר ? למה צריך לסבול את החידות המוזרות שהאמן מציג לנו שאולי באמת אין בהן אלא תעתוע ולעג לאינטליגנציה.
אז אמרת את זה בשפתך הרהוטה וכל הכבוד לאומץ וההגיון הבריא שלך וחבל שמתי בנדיבותו הרבה מנסה בכח להבין ולמצוא הצדקה.אולי את היא הילדה שמצייצת שהמלך הוא ערום ובגילנו הקשיש כבר מותר לנו להעיף את המסכות של האנינות המזוייפת.
"מי היה קורא יותר משני עמודים בספר שהמשפטים לא מתחברים או מי היה צופה בסרט שאין לו פשר ? "
באמת מי? שאלה טובה. מענין כיצד התפתחה דווקא באומנות החזותית הסובלנות כלפי "עבודות אמנות" שהדעת אינה סובלת אותן.
"סובלנות" פירושה גם תקציבים, למסלולי לימוד, לתוצרי לימוד, לתערוכות, ליצירה – שאיש לא מבינים, וקליקה קטנה משימה עצמה אנינת דעת…
חומר למחשבה.
וכך כותב עודד מנור, מלונדון
האנגלית "קופצת" משמאל לימין, אבל תגובתו המושכלת של עודד שווה את המאמץ.
Naomi! Good to see your words again!
As you know, I belong to those who have never had formal education in the visual arts. I read here and there, looked quite a bit, and always relied on my own eyes to lead me. But, I suppose I cannot claim such innocence when it comes to music. So – I shall rely on a musical metaphor when responding to your musings.
When it comes to music, I belong to those who give total and uncompromising priority to what they HEAR. What they think, what they remember, what they imagine, what they learnt – all these are OK – well and good, but all must come second to what they HEAR!
I know you will draw the parallels yourself.
Ah! And should we include also much of the ‘art’ (music, pictures as distinct from poetry) produced in England during the 19th century? Oh yes – they loved the extras. As for the art of it?
I am quite puzzled by some reactions to some contemporary art without reference to previous periods that produced, shall we say – what? Too obvious for comfort products?
נעמי היקרה,
את זוכרת מה כתב חיים גמזו בביקורתו על ההצגה 'סמי ימות בשש'
אלו היו מילותיו, שמהן נולד הביטוי לגמוז. וכך כתב:
"מצידי הוא היה יכול למות בחמש"
אחרי יום ההצגה ירדה מהבמה.
אחרי ביקורתך התערוכה צריכה להסגר.
כנראה שלא אחוש הפסד שלא ראיתי אותה.
אני בהחלט מתחברת לביקורת של "אמן הבית"
זו מסוג תערוכות האמנות שאני חשה שמנסים לעשות צחוק מהקהל !
בדרך כלל אני מתקשה להתחבר ליצירת אמנות
שדורשת יותר מדי הסברים, בנוסח למה התכוון המשורר.
יצירת אמנות אמורה לעשות לי משהו,לרגש אותי,להסעיר אותי
אם המתבונן זקוק להסברים ופרשנויות מרובים- כנראה
שהיצירה אינה מוצלחת
המושג הזה שנקרא מיהות,שמכוון אותנו להתבונן בצורה מעמיקה
בכל אחת מהעבודות- ממש מגוחך! ככל שאתבונן עוד ועוד,לא
נראה לי שאגלה תובנות נוספות,פרט לתובנה שעושים מאתנו צחוק!
מה שעצוב הוא שנראה לי שהם רציניים לגמרי… האומנים והאוצרים (הכתוב מיועד גם ללשון נקבה)
נעמי יקירתי,
טוב שמתי היה לך לסעד ומקווה שלפחות נהניתם ממיזוג אויר ראוי בתערוכה. מול מוצגים מעצבנים קיצונית אפשר להעביר את המסכה מן הזרבובית לעיניים.
ברבות מהתערוכות (לא כולן) ההשקעה האמנותית היא של האוצר, המתפתל בטקסטים סבוכים ואבסורדיים. לאחרונה אמנם רואים תערוכות ומיצגים של בוגרי בצלאל ומדרשות שונות שאפילו אי אפשר להגדיר כבעלי מלאכה ראויים בתחומם, אבל פועלים ברוח התקופה וסגל ההוראה.
לטעמי, יצירה שנזקקת לקביים חיצוניים של מלים ופרשנויות ולא פועלת באופן רגשי ואינטואיטיבי על הצופה – מיותרת.
נכון, אילה. שמה לב ל"אפילו אי אפשר להגדיר כבעלי מלאכה ראויים בתחומם".
אבדה לגמרי החשיבות של יכולת העבודה בידיים, המלאכה עצמה, המיומנות.
חשוב רק הרעיון, וכמובן איך להציג אותו באופן כה מסובך שאיש לא יבין. רק האוצר/ת תוכל להסביר.
וכמו שכתב לי חבר אחר, אחרי שהוא קורא את דברי האוצר הוא מבין פחות.
הכוונה לתערוכות בכלל, לא לזו של פטל בבת ים.
חווית הנכות במוזיאונים מוכרת לי היטב.
לא מבינה, ובאמת מאד מנסה.
מציידת עצמי בכל מיני מביני אומנות שמתווכים לי את העולם הזה.
ובא לציון (עפרה במקרה הזה) גואל.
יפה כתבת !! לא ראיתי התערוכה,אבל מתחברת לדברייך..המשיכי , תמיד שמחה "לקרוא" אותך.