4.9.2020
אין לי כל כוונה להפוך למבקרת אמנות. אבל כשהגיעה הזמנה לתערוכה של דודו גרשטיין שנשאה את השם UTURN ועל ההזמנה ציור של מרפסת, חשבתי שאכן אעשה "סיבוב פרסה" ואציץ במרפסות של ילדותי, אולי אמצא שם את הורַי. הלכנו מתי G. ואני לראות את התערוכה שהוצגה בבית האומנים בתל אביב.
לדודו גרשטיין יש זכות מיוחדת בחיינו. בגלריה שלו ברחוב בן יהודה בתל אביב ראיתי לראשונה את מתי G. שהציג סדרת עבודות אמנות שלו כששב ארצה מחייו שהיו בלונדון. גם הוא ראה אותי, ובכלל לא מצאתי חן בעיניו, אבל זה כבר סיפור אחר…
דודו גרשטיין ואחד מציורי המרפסות
פעם, מזמן, בימים הם, במוצאי שבתות של קיץ, נהגו הורי לשבת במרפסת, אבי במכנסי חאקי קצרים ובגופיה לבנה, ואמי בשמלת בית קלילה, שזופים ושחומים, עורם נוצץ ומהביל חום, אחרי בוקר של ים ושנת אחר צהריים עמוקה. ובאו חברים, וכולם הזיעו ואכלו אבטיח אדום מתוק עם גרעינים שחורים, ושתו סודה, וקפה קר עם עוגת המָקוֹש (פֶּרֶג) המפורסמת של אמי, וצחקו בהונגרית, ונורא שמחו שהם חיים, ועוד יותר שמחו על כך שהם חיים בארץ ישראל, תחת שמי התכלת והשמש הצהובה הגדולה, על שפת הים התיכון. השכנים במרפסת ממול שיחקו רֶמִי קוּבְּ, ואהבתי את רעש הקוביות הנשפכות על שולחן הפורמייקה. הורי וחבריהם שיחקו רֶמִי בקלפים רגילים, ופרוטות האלומיניום שהוענקו בסוף הערב למנצח, הוטלו למאפרת זכוכית והשמיעו דִין דוּן עליז, וגם אז צחקו הורי וחבריהם בהונגרית.
הסופר, המשורר ואדריכל הנוף הישראלי, ע. הלל, כתב את השיר "מרפסות". סשה ארגוב הלחין. שולחת לינקים לשני ביצועים מרניני לב ונוסטלגיה:
יוסי בנאי, יונה עטרי ואבנר חזקיהו – https://www.youtube.com/watch?v=02anE7P8d3I
החמציצים (סשה ארגוב על הפסנתר) https://www.youtube.com/watch?v=yqSSrYcdzks
ואז הגיעו התריסולים המכוערים שסגרו את המרפסות, ואחר כך סגרו את המרפסות והרחיבו את הסלון וחסו בצל המזגנים , ונכחדה תרבות המרפסות הים תיכונית. ויום אחד לפני מספר שנים צץ ביטוי נדל"ני שנשמע כמו שם של שיר ומרמז על קסם כלשהו – "מרפסת שמש". המרפסת חזרה לאופנה. לא סתם מרפסת אלא "מרפסת שמש".
תפסנו את התערוכה בזנבה, ביומה האחרון, אבל בכל זאת רציתי לשתף. האמנות עדיין קיימת גם כשהיא לא מוצגת בתערוכה. במילים שמובנות גם להדיוטות כותבים אוצרי התערוכה, ורה פלפול ואריה ברקוביץ: "זה ארבעה עשורים שדוד גרשטיין מנסח את שפתו האמנותית, שפה הומנית של אהבת החיים ואהבת האדם, שפורצת על גבי מצעי הציור והאובייקטים שלו ומזדככת". כולנו מכירים את פסליו של גרשטיין, את עבודות הציור שלו מכירים פחות. בתערוכה הוצגו שתי סדרות ציורים – המכונית והמרפסות "המבליעות בתוכן זיכרונות ילדות ונעורים של גרשטיין".
אלו "מרפסות תל אביביות אופייניות… טיח מתקלף, תריס עץ ישן סגור, וילון מוסט שאינו מסגיר את פנים הבית…"
משום מה אני קוראת עצב ובדידות בפני היושבים בהן אלו אינן מרפסות ילדותי השמחות.
ופתאום אני חושבת על כך שהאנשים היושבים במרפסות של דודו אינם עושים כלום, לא קוראים עיתון, לא עסוקים בטלפון, לא מסתכלים בטלוויזיה, אינם משוחחים אחד עם השני. הם מביטים / בוהים בעוברים ושבים או לתוך עצמם. כלום. "כלום" כזה לא יתכן בימים אלו. וחבל, לפעמים מתוך הלא כלום צומח משהו נפלא.
דודו מספר לי כי מדי כמה שנים תוקף אותו הרצון לצייר מרפסות וזה הגל השלישי שהוא מצייר. האנשים המצוירים הם עובדים שעובדים במפעל של גרשטיין, והציורים נושאים את שמותיהם: ליהי במרפסת, חווה מביטה, וולדימיר במכונית, אלעד בסיטרואן. מקסים. כל כך חם, אנושי ונוגע בצופה.
דודו גרשטיין ומתי גרינברג
סידרת המכוניות שיצר גרשטיין "מעניקה ביטוי ויזואלי למרחב אורבני אחר, אירופי, משובץ מכוניות". הוא מפליא לעסוק באור ובהשתקפויות על שמשת המכונית ועל גוף המתכת הצבוע. "כל ציור מקפיא רקע של השתקפות המציאות סביב "בועת המכונית" והופך לחד פעמי ועשיר מבע".
אייקון חדש שהתווסף לאינוונטר הדימויים המוכר של גרשטיין הם רוכבי קורקינט ואופניים חשמליות שמסמנים את העכשוויות העירונית התזזיתית של ימינו, והעלו חיוך על פני.
לצפייה בתמונות נוספות מהתערוכה – http://www.davidgerstein.com/works.php?sec=1&nr=1
ירדנו לקומה הראשונה. נופפתי בהתלהבות לגבר שב שיער, עבדקן ומתולתל שחיש קל התברר שהוא אינו מי שחשבתי שהוא, אבל הסתבר שהוא בהחלט מישהו – הצלם דורון אדר. חגי שגב אצר את התערוכה "עטוף בנוף" תחת הכותרת – בחיפוש אחר הפרט החושני.
"בשעה שדורון אדר יוצא אל הנוף, הוא תר אחר הפרט הספציפי המגלם בתוכו סיפור שלם המכיל את הפרט החושני… שבריר שניה זה מקפיא את הרגע הפיוטי, תפיסת המציאות שנקלטת – ממשית או מופשטת?…" צילומי נוף בתערוכה, מרתקים ומהפנטים, עמדתי מולם זמן רב "נכנסתי לתוכם" ועברתי לעולם אחר. יש משהו פנטסטי בצילומים, שלקח אותי למקום אחר, אולי זה המקום המצולם, ואולי זה מקום לא קיים שנוצר בדמיוני שהגיב בחדווה ובסקרנות לצילום. יש משהו מפעים בצילומיו של דורון, הטבע המוצג באופן שאינו מובן מאליו, נקודת מבט אישית של הצלם. לעיתים הצילום חידתי, ולקח לי זמן לפענח אותו (או לקרוא את הכתובית). אבל זו לא הייתה חידה מייאשת, אלא חידה שריתקה את העין הלב והדמיון.
התערוכה תהיה פתוחה עד אחרי החגים. Sklar Levy Gallery, מודיעין
לצפייה בתמונות נוספות של דורון אדר – http://doronadarartphotography.com
הדס שלגמן ומתי גרינברג
מתי G. נעלם לי, מצאתי אותו באולם הסמוך עומד ומשוחח עם הציירת הדס שלגמן. הדס הציגה תערוכה בשם ״נאמו״ – האלה השומרית הקדומה ביותר שתועדה בהיסטוריה, בסביבות 3,500 לפנה״ס. נאמו היא האם היולדת שמיים וארץ והיוצרת של כל הדברים. האם הראשונית. היא מייצגת אלוהות נשית חמה ומכילה. אצרה את התערוכה כילי קורן. התבוננתי בציורים, הם היו עזי מבע, עמוסים בדמויות צפופות, דבוקות זו לזו, צומחות זו מזו, משהו פראי, פרוע זועק מתוך הבד ומכה את הצופה. נסוגותי לאחור, נבהלתי. מתי G. אמר שהדס שלגמן היא ציירת חשובה, היא מתעדת את חייה, הסבל שלה, על הבד. מתוך הדברים שכתבה האוצרת כילי קורן "הדס שלגמן מפשיטה בציוריה את מעטה השומן החיצוני שמרכיב את מושגי היופי המערבי – או את מה שנשאר מהם – וחורטת את תשוקותיה אל תוך נייר זפת שחור. אין זמן ואין אוויר על מצע העבודה ובתוכו. הדמויות המוחצנות העירומות עם הפות הפתוח, הזין הענק והשדיים הגדולים מהדהדות ביניהן ויוצרות הרמוניה, שבמבט ראשון נראית כמצוירת על אריג בד עבה שהוצא מהאדמה, ממצא פרהיסטורי מרתק… בכתב ידה המתריס היא כורכת אידיאה קדומה בציור עכשווי ומציגה תפיסה רעיונית אחרת. היא מציבה את האישה במרכז העולם ומאירה באורות כחולים, אדומים וצהובים את עוצמתה, את תשוקתה ואת שיגיונה ."
מתי G. ואנוכי שבנו למרפסת ביתנו בבת ים, הצצנו למרפסות של השכנים ממול, גם הם הציצו עלינו, ועל כך עוד אכתוב… ולגמנו במתינות כוס אפרול שפריץ לחיי הקיץ והאמנות.
הערה לתוהים: לאחרונה החליטו הממונים על השפה העברית כי את המילה "אמן" ((artist יש לכתוב בחולם מלא – אומן.
בברכת בריאות ובשורות טובות
10 תגובות
השארת תגובה
נעמי׳קם!
הכתיבה שלך היא הנאה צרופה!
תודה!♥️
פעם מזמן היה, איפה הימים ההם!!!
כרגיל, את מרגשת. מחכה לקרוא סיפורי מרפסת נוספים…..
אפרול שפריץ ומרטיני ביאנקו, עוזרים לי לעבור את ערבי הקיץ. געגועים למופעי תרבות ….
כמה התגעגעתי אלייך, אל המילים שלך והעולמות שאת פותחת בפנינו. תודה. מרתק. וכל המרפסות של פעם, העלו בי זכרון שלי קטנטנה יושבת עם סבתא רחל שלי במרפסת ביתה ביפו ליד השעון, יושבות משוחחות. אז תודה גם על זכרון חדש. להתראות
היי נעמי,
הפלאת להעביר את חווית המרפסת,
אנו התגוררנו בבית "חדיש" והיתה לנו מרפסת גדולת מימדים ,
הסגורה בתריסול מאזבסט כמובן- אז עוד לא היה ידוע שהוא מסוכן;
המרפסת האחורית היתה המקום בו סגדתי לשמש – אז עוד לא ידענו
כמה היא מסוכנת- וכמה אהבתי את הגירסה השזופה שלי!
גם אני אהבתי את הגירסה השזופה שלך ו…שלי.
"הולכת" איתך מהמרפסת למרפסת…מסתכלת, מדברת עם אנשים…
היתי שם?? או רק קראתי על זה?
לחזור? לבדוק?
תודהההה,
אוהבת כתבות שלך: מעיניינות, נוגעות …נוסטלגי…
הי נעמי,
אכן הטבת לתאר את המרפסות של ילדותינו .הכל התחיל לפני 40 שנה מזכרונות שצפו ועלו ועד היום המרפסות מרתקות אותי והן כבר לא זכרונות אלא מרפסות אמיתיות ששרדו על יושביהן ..
תודה על הפירגון ובתקווה שהיתה לך חוויה מתקנת.
שלך ושל מתי – דודו
הייתה חוויה בהחלט מתקנת דודו…
כבר במשפט הראשון ומבט ראשון לציור עפתי לילדות. שם בתל אביב ברחוב זרובבל שהיה עשיר במרפסות כאלה.
תמיד קיבלו שם אורחעם במאור פנים בפיצוחים אבטיחים ומאסאפאן.
המרפסות הצרות והארוכות הכילו ים של אורחים מה שלא גרם לאי נוחות המארחים והאורחים
וזה מביא אותי לעצבות קלה, לו היו הורי מציצים ברחוב היום המשפט שהייתי שומעת (ואימי עוד הספיקה להתאכזב),
הוא: "לא לזה ייחלנו והתפללנו".
את יודעת לגעת ולהעביר בדיוק רב את התמונה.
תודה
נעמי, זה נהדר שאת מדווחת על תערוכות. שילכו ויחוו אותן. גם בימים אלו.