בצהרי אחד הימים חציתי את הרחוב ליד ביתי, בעוד לִיקוֹ הכלבלב מְכלַבְלֶב בעליצות לצידי. לעליצותו לא הייתה סיבה נטועה במציאות, רופאת הלב (שלו), (כלב פריבילג שכמותו) אמרה שהמצב לא טוב, והוסיפה חצי כדור פעמיים ביום. אבל הוא, הכלב, מ'כפת לו? ליבו מאוושש, הוא חרש והוא טיפש. אבל הוא חמוד. נורא חמוד. וזאת מעלתו היחידה והגדולה הקונה את ליבו של כל מי שמביט בו. בכל אופן, בעודנו מהלכים במעבר החציה, הבחנתי בצעיר במכונית שחורה גדולה, מנענע את גופו ומזמר לצלילי מוזיקה ששמע. ביצעתי מספר תנועות ריקוד משועשעות מולו והמשכתי ללכת. הלה פתח את החלון וצעק לעברי:
– ואללה, כמה שמחת חיים יש לך.
חייכתי בחזרה. ואז צעק שוב:
– את ימנית או שמאלנית.
– שמאלנית, נו מה?
הרמזור התחלף, המכונית השחורה התקרבה אלי:
– שייקח אותך ה…
לא שמעתי מה עלול לקחת אותי. אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת…
בערבו של יום ג', 18.7.2023, יום ההתנגדות, עליתי על קו 1 ונסעתי מבת ים לקפלן, תל-אביב. האוטובוס סטה מדרכו כדי לא להיתקע בקפלן. ירדתי ביצחק שדה, ומיד התחלתי למחות! דידיתי בסנדלים השטוחים, אך הלא מיועדים להליכה, עד הצומת המרכזית, קפלן דרך בגין, תוך כדי מחאה בלתי פוסקת, יחד עם הצועדים איתי. ים של אנשים ודגלים, צעירים, מבוגרים, נשים, גברים, תינוקות בעגלות. כבר כתבו על זה. הלכתי וחשבתי – חמורו של משיח בועט.
לביטוי "חמורו של משיח" במשמעותו הנוכחית נחשפתי לראשונה כאשר בשנת 1998 העיתונאי ספי רכלבסקי, פרסם את ספרו "חמורו של משיח", אשר גורס לטענתו כי במשנתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק והשקפת תלמידיו, מייצגים החילונים את עולם החומר. כאשר הם מכשיר בידי האל והם נועדו להקים את המדינה היהודית ולהניע את תהליך הגאולה. אך לאחר שהמדינה תוקם, יידרשו החילונים לפנות את מקומם לציבור הדתי אשר מיועד להנהיג את המדינה. לפי אנלוגיה זו, החילונים הם "החמור" בעוד הציבור הדתי אשר נועד לתפוס את מקומו הם מעין "משיח" קולקטיבי.
נדמה לי שזה מה שאנחנו רואים לנגד עינינו בימים אלו.
ואנחנו בועטים.
בתוך כל ההמולה המיוזעת של "כוח קפלן" – דגלי ישראל, התופים, החצוצרות, השלטים, שירת ה"נפלתם על הדור הלא נכון", התהלוכות, נשים וגברים בחולצות אדומות למען הנשים, דגלי הלהט"בים, אחים לנשק, אחיות לנשק, לוחמי מלחמת יום כיפור, זקן אחד, קרח ומכריס בגופיה חושפת זרועות שיבה שעירות ומכנסיים קצרים, משיב על עצמו רוח ממניפה צבעונית שנתנה בידו אשתו הדואגת …
עיני צדה את מסך הפרסומת הענק הזוהר באור יקרות קפיטליסטי על מגדל עזריאלי. דביר בנדק, לבוש בחולצה הכתומה, מביט בנו בעיניו הטובות החומלות – בעוד הכיתוב על הפרסומת אומר – בני אדם לפני הכל. וזה באמת הכל – בני אדם לפני הכל!
אבל האמירה מִטשטשת כי מיד על המסך כבר מרקדת יפהפייה דקת גו (אלא מה?) שערה מתנפנף ברוח (שמייצר מאוורר אחוז בידי פועל בלתי נראה), לבושה בשמלה מתנפנפת עשויה שכבות שקופות ירקרקות על רקע הכניסה למלון מרשת מלונות מסוימת, ומיד אחריה יפהפייה ברונטית בבריכה – לראשה מטפחת בפסים אדום לבן, לגופה בגד ים מפוספס אדום לבן, משקפי שמש – אדום לבן, חיוך ענק – שיניים לבנות, אודם אדום. לרגע מבליח פסל החירות, מה הוא עושה כאן? פרסומת למכשיר סלולרי, ואחריו – גבר נאה ממליץ על סודה שתשנה את חיי.
מפעם לפעם, כשאני צופה בחדשות, (כן, אני יודעת שאתם כבר לא…) אוחזת בי תשוקה עזה להיכנס לתוך הטלוויזיה ולחיות בתוך סרטוני הפרסומות. לנהוג במכוניות הנפלאות, (אחת כזו גם דוהרת בדיוק עכשיו על מסך עזריאלי), לטוס למקומות חלומיים בעסקות כדאיות, לחיות בדיור מוגן שם כולם חברים מחייכים בשיניים מולבנות, לאכול יוגורט באחו ירוק וקריר בשוויץ לבושה בשמלת יוֹדֶל קלילה (שבטח תשמין אותי), או לכל הפחות להשתרע, כמו אותה דוגמנית בשמלה מוזהבת (שבטח תדגיש את חמוקי רובנס העודפים שלי), על משטח השיש של המטבח האולטימטיבי שיעשה אותי מאושרת, (אף פעם לא ניסיתי את זה, לעולם לא מאוחר).
אני מניחה שכיסיהם של הפרסומאים ואנשי עזריאלי – מתמלאים בשקלים רבים. אחרי ככלות הכול מחאת קפלן מאפשרת חשיפה "מטורפת" לקהל השבוי בצומת המרכזית. מלתעות מכונת הקפיטליזם גורסות הכול. תמיד יש מי שמרוויח מהמצב, מי שקורא נכון את המפה ומזהה מגמות. איפה הוא עכשיו המישהו הזה, שיטיל משקלו נגד מגמת הכאוס, מלחמת האחים?
משחשתי כי מיציתי את מחאתי לערב זה, ליתר דיוק הגב התחתון שלי פתח במחאה משל עצמו, החלתי צועדת דרומה, בניסיון לנחש באיזו תחנה יסיים קו 1 את העיקוף סביב "המחאה" ויחזור למסלול הרגיל. בתחנות חיכו עשרות אנשים עצובים ועייפים, שלא לקחו חלק במחאה, והמתינו בשקט. צעדתי בדרך בגין עד כיכר המושבות. פרינציפ – לא רציתי להזעיק את מתי G. לאסוף אותי. פרינציפ – לא רציתי מונית. אני אגיע בכוחות עצמי בתחבורה ציבורית! אחרי שעה וחצי של צעידה דרך תחנות האוטובוס, מחלתי על כבוד עקרונותי וזינקתי לתוך מונית שצצה לידי.
זָכוּר לטוב חברי, אדי ווילד, איתו עבדתי בחברת "סקר, תכנון פיתוח וניהול". לפני ארבעים שנה, הכין אדי, ידנית, גרף מתמטי כדי שנוכל לקבל החלטה כלשהי. הוא הציג בפני את הגרף ואמר: הגרף נעשה לפי הפרינציפ הזה והזה. הבטתי בגרף ואמרתי: אני לא אוהבת את הפרינציפ הזה והזה. אין בעיה, ענה אדי, את לא אוהבת את פרינציפ הזה והזה? יש לי פרינציפ אחר. ושלף מתיקו גרף אחר.
עד כאן לענייני מחאות ופרינציפים.
והלוואי ואדי הפראי היה כאן, וודאי היה מוצא פרינציפ שיתאים למתנגדי הרפורמה ותומכיה.
נעמי כמו נעמי…..כל אירוע או חוויה שנעמי עוברת, מיד עולה על הכתב שיש בו הכל: קצת מצחיק קצת עצוב וקצת אמירה רצינית באירועי הזמן.
מחכה תמיד לדברים שאת כותבת
תודה, ברכה'לה
אז כמו בספרך,החיים הם צחוק בקצה הדמעה.. לכאורה סיפורון קומי, אבל בסופו של דבר אנשים עצובים עומדים בשקט בתחנה וממתינים לאוטובוס שעדיין לא בא. לפתרון לכאוס שאנו חווים בתקופה זו,.למשיח שמתמהמה… אהבתי את ההומור שבחשיפה העצמית ואת השפה "המתכתבת" עם מקורותינו. אהבתי..
היטבת לתאר את מחול השדים שבו אנו מצויים. הפעם אצלי הדמעה גדולה מהחיוך. מציאות הזויה,מלחמה .
במילחמה יודעים רק איך מתחילים.
אין מנצחים אין מנוצחים . נשארים פצעים.
ולך תודה על המילים.
תודה רבה!
🧿!
ד״שוקה
תודה נעמי. סופכלסוף הצלחתי להגיע לכסא ולקרא. אני כל כך מתחברת לכתיבה שלך. עצוב בחב של כולנו אבל עם המילים שלך מבצבץ חיוך. מחכה לעוד מילים שלך. והלווטי שיתחילו לקרות פה גם ניסים
נעמי כמו נעמי, תמיד עונג צרוף לקרוא ולהזדהות! איזה כיף שיש אותך!! וסליחה שהגבתי רק עכשיו, לא הספקתי לקרוא… ❣ סמדר ברוקמן