פרק מתוך ספרי שלא פורסם, "סוגרת חשבון".
חורף 1984, יעל ואריה טסים לשיקגו, חלק א'
זו הפעם הראשונה שהצצתי לחייו של הענף שהיה לאגדה במשפחה בארץ. התארחנו בביתם היפה של הרשל ויוכבד. המשרתת הפיליפינית הכינה עבורנו חדר מרווח בקומה השנייה. מהחלון נשקפה גינה ששמרה על יופייה גם בכפור. הכול היה זר; הגשם, השלג, העצים, גוני הירוק, הריחות, המיטות הגבוהות, המצעים התְפוחים והפריכים, המגבות הרכות הריחניות, מגע האוויר הקר בפניי, זרם האוויר הצונן בנחיריי. משהו בתוכי התכווץ מול העושר המופלג שכמותו לא ראיתי מימיי. אריה דווקא חש בנוח. נראה שעדיין זרם בעורקיו זכר הבית הגדול שבו נולד וחי בשנותיו הראשונות בבגדד. הוא השתוקק להחזיר לעצמו את המעמד ואת העושר שאבדו כליל כשהגיעה משפחתו ארצה בעלייה הגדולה מעיראק בשנת 1951. אביו, שהיה סוחר תכשיטים בבגדד, הפך בארץ לפועל, בחש את עיסת השוקולד בבית החרושת "עלית" ברמת גן. אימו הייתה יפהפייה תכולת עין, צעירה מהאב בעשרים וחמש שנה. הוריה השיאו אותה ל"זקן" בשל עושרו, שהבטיח חיים טובים. בארץ טיפלה בילדים של אחרים. הפרנסה הייתה קשה, הנפילה בסולם החברתי הייתה קשה עוד יותר. אריה גדל באקלים של עלבון והשפלה, בצל הזעם של הוריו על המדינה הציונית שבדרכים שונות ומשונות, ולא תמיד ישרות, הביאה לכך שלא יוכלו לחיות עוד בגן העדן שעל גדת החידקל.
יוכבד ביקשה לראות את המלתחה שהבאנו איתנו, זוג ישראלים המתארחים לראשונה במעגלים חברתיים שזרים להם כל כך. היא לא התלהבה מחליפת האנגורה הוורודה שקניתי במיוחד לערב החגיגי שבו נפגוש את בני המשפחה, ובקרוב אבין מדוע, אבל היא התפלצה כשהבחינה בנעליו הלבנות של אריה, במכנסיו הבהירים ובחולצות הצבעוניות. "לא, זה כנגד כל החוקים", הסבירה, "אחרי אחד בספטמבר יש ללבוש בגדי חורף כהים, למצער אפשר להסתפק במכנסיים אפורים, בחולצה לבנה, ובמקטורן כחול כהה". היא הובילה אותנו למסע קצר של רכישת בגדים הולמים בקניון הקרוב, מבצע לא פשוט כיוון שמידת כתפיו של אריה הייתה שלושה אקסטרה לארג'. יוכבד מצאה חנות מיוחדת למידות גדולות. בתוך שעה הפך אריה לאיש עסקים מכובד.
לסעודת ערב שבת הגיעו אחיותיו של הרשל, בני הדודים ונשותיהם. כולם גרו בסמוך. שלג ירד, זוג אחרי זוג נכנס. מקצת הגברים היו מזוקנים, מקצתם מגולחים, אבל כולם היו במעילים שחורים ובמגבעות שחורות. הנשים, גם הן בשחור, חבשו פאות מכוסות כובעים. כובעיהם של אלה גם אלה היו עטופים בשקיות ניילון מהסופרמרקט.
בצעד קל ובוטח התחלתי לשגות.
"מדוע אתם לא משתמשים במטרייה?" תמהתי, ונעניתי במבט נוזף.
"את לא יודעת? אסור בשבת".
"למה אסור?" אמרה מישהי, כמסבירה דבר פשוט לאידיוטית: "לפתוח מטרייה זה כמו לבנות אוהל".
"אוהל? מה הקשר בין מטרייה לאוהל?" תהיתי. היא לא הבינה את השאלה.
הושטתי ידי לשלום, הגברים הסתירו את ידיהם מאחורי גבם. אישה אסורה במגע. בביקוריהם בארץ התחבקנו והתנשקנו, אבל כעת אנחנו במגרש הביתי שלהם, כל זיע נמדד ונשקל. הם זהירים. הנשים נשקו לי בחום, אחת מהן משכה בשערי ונפנפה ידה בביטול כשגילתה שהשיער מחובר לקרקפתי. לא הבנתי אם בתנועת הביטול ביקשה לזלזל בי על שלא חבשתי פאה, או להפך, דווקא להפחית בחשיבות העובדה שהייתי גלוית שיער.
בפרק הבא- קידוש צדיקים בשיקגו
© נעמי ר. עזר
השארת תגובה