בפעם הראשונה בכיתי נורא.
בפעם השנייה בכיתי נורא.
בפעם השלישית בכיתי נורא.
אחר כך ניטלה מהחפצים רוח החיים של אבי ושל אִמִי והם דממו.
אני עומדת מול ארון הבגדים של אימי. היא ביקשה שאחליף את בגדי החורף שלה בבגדי קיץ. אמי שוכבת במיטתה, פלג גופה העליון מוגבה, אני מציגה בפניה בגד אחרי בגד. בהזדמנות זו אנחנו מדללות מעט את מלתחתה העשירה. מבטה של אימי שוהה על אחד הז'קטים. אני מחכה להוראה, להשאיר בארון או להוציא ולתת? היא משתהה.
– אמא?
– זה בגד חורפי.
אני מביטה בבגד. ברור, אנחנו מחליפות בגדי חורף בבגדי קיץ. זה מה שאנחנו עושות.
– אני לא יודעת אם אני אלבש אותו שוב, אני לא יודעת אם אני אחיה בחורף.
– אם תחיי תלבשי.
הז'קט חוזר לארון. אימי תולה מבטה בחולצה צבעונית ומחייכת.
– אוי, כמה אהבתי ללבוש את החולצה הזאת.
ממרומי הסולם אני מתבוננת באימי ומבינה שהפעולה של אחסון בגדי החורף וגילוי בגדי הקיץ אינה עיסוק טכני גרידא. אני מתכוונת לתדר המתאים. חתונות, מסיבות וימי חול חולפים דרך ידי, עולים לקומה העליונה בארון, מצטופפים בקומה התחתונה. הבגדים ואימי תוהים האִם ומתי יפגשו.
– אני כבר לא אלבש את השמלה הזאת אבל אני אוהבת אותה.
השמלה מדלגת בשמחה בחזרה לארון, אוהבים אותה, מה יכולה שמלה לבקש לעצמה יותר מזה? החדר מתמלא בצבעים העליזים של אימי.
עכשיו אני פותחת את דלתות הארון. ריחה של אימי עולה בנחירי.
בין קפלי הזמן אני מגלה את קפלי שמלת הפעמון מתנחשלים אלי לנשיקת לילה טוב. הוֹרַי יוצאים לחגוג את חתונתם של גבי וציפורה. אני מעריצה את אמי. מחשוף שמלתה רבוע, בצידו מתגנדר פרח תָפוּח עשוי מבד השמלה השקוף, מצויר פרחים תכולים וסגולים מרחפים על גיזרתה הדקיקה. בטנת סאטן תכולה מלבבת את פְּנִים הַשִמְלָה.
אין ספק שזו השמלה היפה ביותר בעולם. אין ספק שאימי היא היפה בנשים.
אני בת תשע….
שרפרף עץ נמוך, צבעו הלבן מתקלף. ריח משחת הנעליים עולה באפי. שבת בבוקר, אבי יושב, נעליהם של בני המשפחה סדורות לפניו בשורה, מצחצח בדבקות, אחרי שהצבע התייבש לגמרי, אבל ממש לגמרי, ממרק במטלית רכה. הנעליים מבהיקות, "כמו ראי". אבי שמח וגאה בעבודתו הטובה.
פצירת ברזל עבה ומשופשפת, פטיש, מברג, כלי העבודה של אבי, אותות שימוש נמרץ ניכרים בהם. סוף יום העבודה, אבי רוחץ ידיו בכיור הקטן בחנות, ריחה של משחת סבון מיוחדת לאנשי עמל כפיים, הוא משפשף היטב ובסבלנות את כפות ידיו, אצבע אחר אצבע. אימי צוחקת ליסודיות בה הוא עמל על כל ציפורן, ומפנה את תשומת לבי לאצבעותיו היפות.
מבטה העצוב של אמי על כפות ידיה הזקנות, מוכתמות בזיקנה מכוערת. ידיה מטופחות, טבעות זהב על אצבעותיה, ציפורניה עשויות אדום לוהב, גחמה של המניקוריסטית חודש לפני מותה. האדום הלוהב הטעה את הרופאים בבית החולים לחשוב שיש בה תשוקת חיים.
– יש לך מחלה חשוכת מרפא, אי אפשר לרפא אותה, אבל אפשר להאריך את החיים.
אימי פורצת בבכי.
הרופא מעודד:
– אפשר להאריך את החיים באופן משמעותי.
– אבל אני לא רוצה להאריך את החיים, אני רוצה ללכת.
כשיצאה מבית החולים הזעיקה את המניקוריסטית.
לגן עדן נכנסה בציפורניים משוחות צבע ורוד עדין, מתאים לאירוע החגיגי.
טוּב טַעַם זה ענין חשוב. טוּב טַעַם.
במגרת המטבח אני מוצאת כפית עשויה מחומר שאינני יודעת מהו. זה החפץ היחיד שהגיעמשם, מהונגריה. הפריט היחיד המרמז על כך שפעם היו שם חיים, היה מטבח, היו כלי מטבח, היו אנשים שהמתיקו את כוס הקפה בכפית סוכר עשויה מחומר שאינני יודעת מהו.
הבוידעם הוא פרי חשיבה יהודית גלותית, מקום מסתור בזמן פוגרומים (או חדירת מחבלים).
מהבוידעם בגבעתיים מתעופפות שקיות ניילון מאובקות. תוֹכָן – דפי בנק וחשבוניות מס של ה"עסק" שנסגר לפני חמש עשרה שנים, החנות של אבי. אבי שמר כל רשומת בנק, כל חשבונית וקבלה, כל פיסת נייר, אבי שלא פחד מכלום, רק מהאויב הגדול – מס הכנסה.
קערית פורצלן מצוירת פרחים עדינים, פרחי אֶוְורוֹפָּה, מקום רחוק, מפתה ומסוכן ליהודים. בקערית – סוכריות טופי. אחת, רק אחת, ועוד אחת, ורק עוד אחת ודי, ועוד אחת ועכשיו באמת די.
אֶוְורוֹפָּה. ביקורים אצל דודים עלומים, חדרים עמומים, רהיטים כהים, חלונות סגורים, ווילאות כבדים חוסמים את אור השמש הים תיכונית, צביטה בלחיים, שפה משונה מתנגנת באוויר, סוכריות טופי דביקות, מתוקות עד זרא. ריח כבד, משונה, פָּיְיפְּ, ניחוח של מקום אחר. אֶוְורוֹפָּה כנראה.
אֶוְורוֹפָּה כמו שָוָוארְמָה.
קערות קריסטל זוהרות, מנצנצות, עדיין אינן מכוסות באבק, קפל זמן נפתח, אני מציצה, 3 לנובמבר 1986- חגיגת יום הנישואין הארבעים של הורי. סופת גשמים עזה פוקדת את הארץ אבל האורחים מגיעים, משפחה וחברים, כולם, עדיין בחיים, שמחים.
אחרי החגיגה, נפתחות המתנות – קערת קריסטל, ועוד קערה, וָואזת קריסטל, ועוד וָואזה, סלסילת קריסטל ופסלון פורצלן…
באחת מסלסילות הקריסטל אני מוצאת צרור דוּדבָנֵי פורצלן אדומים. דוּדְבָנִים, אני אומרת, ולא דובדבנים. וָואזה, אני אומרת, ולא אגרטל. פורצלן, אני אומרת, ולא חרסינה. קריסטל, אני אומרת, ולא בדולח.
בקפלי הזמן אני דוברת את שפתם של הורי.
דפנות תבנית אפייה עגולה ממתכת, התחתית חסרה.
ערב יום חמישי במטבח, אבי אחרי העבודה, רחוץ ונקי, פלג גופו העליון חשוף, ממלא אחר הוראותיה של אימי, טורף במטרפת את קצף הביצים, שיצא חזק. אני מגררת טבלת שוקולד מריר על פומפייה דקה. אבי מקפל את שבבי הקוקוס והשוקולד לתוך הקצף בתנועות עדינות, שלא ישבר, התערובת נשפכת לתוך הקמח, בעדינות, שלא ישבר המרקם שמבטיח עוגה גבוהה וקלילה, ומשם לתבנית האפייה העגולה. אני עומדת ומחכה בסבלנות ללקק את מה שנשאר בקערה. אימי דוחקת באבי לשפוך לתבנית "הכל", רוגזת על כך שאני לקקנית שמנמונת. אבי משאיר לי "ללקק", באצבע זה הכי טוב, יוצא הכל.
למחרת טורף אבי שמנת מתוקה, מקציף לקצף חזק, בזהירות, שלא יהפוך לחמאה, ומוסיף את התותים החתוכים. ואחר כך חותך את העוגה לשני עיגולים, לפעמים, כשהביצים גדולות במיוחד, העוגה יוצאת גבוהה מאד ואפשר לחתוך אותה אפילו לשלושה עיגולים, ואז אבי גאה עד מאד. בין עיגול לעיגול הוא מורח את מקצפת התותים. למעלה הוא מניח תותים ויוצר כתובת מעוקמת – מזל טוב.
אני שמחה לגלות את הזיכרון הזה מונח שלם בקפל הזמן.
חישוק המתכת נטול התחתית טורד את מנוחתי. אני מהרהרת באימי קטנת הקומה, בשנותיה האחרונות התכווצו ממדיה עוד יותר, גבה כואב, אופה לבדה במטבח לאחר פטירתו של אבי. יש לה מיקסר, ברור, היא מכינה את עוגת יום ההולדת ומתנצלת שלא הצליחה לקשט יפה כמו אבא. נראה שחישוק המתכת שימש לעוגה האחרונה שעשתה, התחתית נשארה אצלי או אצל אחותי. לא היה בה צורך יותר.
נכתב יולי, 2015, חודש למותה של אמא, חמש שנים לפטירתו של אבא.
© נוֹמִיקָן
השארת תגובה