בלילה פרצה סערת גשמים מלווה ברקים ורעמים. בובה התרוצצה אחוזת טירוף בין חדרי לחדרו של בני, והפעילה לסירוגין את מערכת האזעקה, ואת הטלפונים מהמוקד שרצה לוודא שהכל בסדר, מה שהגביר את המהומה. בסופו של דבר עשיתי מה שאיני עושה לעולם. כיביתי את מערכת האזעקה, מתוך תקווה שבלילה סוער שכזה גם הפורצים נשארים מתחת לשמיכות הפוך שגנבו.
כשקמתי בבוקר, זרחה השמש והשמיים היו תכולים ונקיים. בובה לא הייתה בבית. איכשהו היא מצאה את דרכה החוצה.
כעבור שעתיים היא חזרה עם חברים. שניים הולכי על שתיים ואחד על ארבע, שהתעניינו אם בובה אכן גררה אותם למקום בו התגוררה. אישרתי שאמנם כן. בובה גרה כאן. הם סיפרו שהתלוותה אליהם לטיול של שבת ותארו את החדווה הפרועה בה השתוללה בשדות הגזר של המושב הסמוך לביתי, ואת אמבטיית הבוץ בה השתכשכה כפרחחית הוללת.
שמחתי על שהלילה לא חרת בה טראומה קשה. הודיתי לאנשים הטובים וסקרתי את הכלבה. בוץ שחור כיסה את מלוא כל ענקיותה ולבנוניותה. חיוך מאושר היה מרוח על פרצופה ולשונה,שהשתרבבה מפיה, הלחיתה בהתלהבות.
המצב דרש קבלת החלטות מידית.
לא היה לי מושג מה לעשות.
בובה שנאה להתרחץ. לי לא היה כוח למאבק איתנים.
פתאום עלה בדעתי רעיון כיצד לצמצם נזקים ולהשתעשע.
התפשטתי, נכנסתי איתה למקלחת וסגרתי אחרי את הדלת. אם בובה הופתעה מהאינטימיות שנכפתה עליה היא לא הראתה סימן לכך.
טוב, משעשע זה לא היה. אבל אחרי חצי שעה הייתה כלבה אחת נקייה ורטובה, בעלת כלבה אחת נקייה ומותשת, וחדר אמבטיה אחד מלוכלך מאד. עטפתי אותה היטב בשמיכה. היא נשארה לשכב בתוכה כל היום, ולא זזה ממקומה.
באותו לילה התעוררתי כשברק האיר את החדר, ובעקבותיו התפוצצה סידרת רעמים שהרעידה את כל הבית. מן המדרגות עלו טפיפות רגליה של בובה, שפרצה לחדרי בריצת אמוק ולמרבית תדהמתי, זינקה לתוך מיטתי, מתנשמת ומתנשפת מאימה. צלליתה האימתנית התנוססה מעלי. "לא" שאגתי לעברה והדפתי אותה מחוץ למיטה. היא היססה, אבל לא זזה. ידעתי שאסור לי לוותר. לא הייתה לי כל כוונה לחלוק את יצועי עם כלבה, אהובה ככל שתהיה. "לא" שאגתי שוב ודחפתי אותה. היא הייתה כבדה. אבל שמעה את הנחישות בקולי. "בואי הנה," ירדתי לשטיח בצד המיטה, והיא באה, כל גופה רועד. צער בעלי חיים. לחשתי באוזניה מילות חיבובים וחיבקתי אותה עד שנרגעה. גיחכתי לעצמי. לא יכולתי שלא לראות את האירוניה. כלבתי הגדולה והאמיצה, שאימי, למרות סלידתה מכלבים, נטתה לה חסד מהרגע הראשון, מתוך הנחה שתשמור על ילדתה. כלבתי הזאת התגלתה כפחדנית גדולה.
חזרתי למיטה והמשכתי ללטף אותה בקצב קבוע עד שהרדמתי את עצמי, ידי מונחת עליה. עוד הספקתי להתברך בלבבי על שרחצתי אותה באותו בוקר. נים ולא נים חשבתי גם כמה חכמה אני ואיזו הבנה טובה יש לי לנפש כלבתי.
בבוקר פקחתי את עיני. ידי הייתה על הרצפה, בובה לא הייתה שם. התרוממתי לחפש אותה. מצאתי אותה. לצידי. במיטה.
המראה של הכלבה שישנה בשלווה גמורה, שרועה בפישוט אברים, ממלאת את המחצית הריקה של המיטה, הצחיק אותי עד דמעות.
זה היה הלילה הראשון בו לא ישנתי לבדי מאז מותו של בעלי.
חלפו כמה ימים.
התעלסות בטעם סיידר חם וקינמון בניחוח גשם טרי היא חוויה מופלאה.
ואז פרצה סופת ברקים ורעמים.
חיוך פנימי התפשט בתוכי כשהבנתי איזו הפתעה מחכה לגבר השוכב לצידי, ויותר מכך – לבובה. "רֶבָאנְג'" על ההפתעות שעוללה לי. ואכן, מיד נשמעו רגליה טופפות חופזות במעלה המדרגות, הידית הוסטה, הדלת נפרצה והיא דהרה פנימה. ונעצרה. דהומה לחלוטין. מישהו שכב בצד שלה של המיטה. המבט ההמום שלה ואזניה הזקופות בנסיון להבין, מה לעזאזל קורה כאן? זה היה שווה הכל. פרץ הצחוק שלי הבהיר לה שמצידי הכל בסדר. זנבה שמוט בין רגליה היא נסוגה, נעלבת. הוא אמר לה בנדיבות של מנצח – "תפסתי לך את המקום, אה?" ושלח יד ארוכה ללטף אותה.
לזכותה יאמר שהיא ידעה להפסיד. היא ניגשה אליו, ריחרחה בסקרנות, ומשבאה על סיפוקה השתרעה על השטיח. לצידו.
כלבה.
השארת תגובה