"ילדה קטנה מכה ילד גדול, היא מפילה אותו ולוקחת בחזרה את הבובה שלקח ממנה."
זה הזיכרון הראשון שלי. הייתי בת שנתיים והוא בן ארבע.
כשסצנה כזו פותחת סרט, עוד לפני הכותרות, היא מסמנת את הבאות – כאן גדלה לוחמת.
שאגותיו של טרזן החרידו את שלוותם של עצי "גן אברהם" ברמת גן של ילדותי. גם אני אחזתי בחבלים העבים של שורשי האוויר וזינקתי מעץ לעץ, צ'יטה השימפנזה בעקבותי. חצאיתה הקצרצרה והמגוחכת של ג'יין לא שבתה את ליבי בכלל. עיניה המעפעפות וקריאותיה הענוגות המשוועות לעזרה לא נראו לי. הייתי ילדה שמנמונת וממושקפת, והבנתי בגיל צעיר מאד שלא על הדרך הזאת תהא תפארתי. אני רציתי לעוף בעצמי.
הכי אהבתי את הסצנות בן נראה היה שאין כל מוצא, גורלו נחרץ והוא ימות.
שניים מהמצבים האלו נחרטו בזכרוני.
באחד מהם נקלע טרזן לכוך קטנטן וחשוך, מולו עמד מה שהיינו קורין אז – כושי ענק, שלא היה אלא לבן שנצבע, שלא כל כך כהלכה, בצבע שחור, גלגל בעיניו וחשף שיניו הלבנות בהעוויות מוגזמות של מה שנחשב "כושי". אותו הכושי החזיק בידו גרזן בו התכוון להרוג את טרזן. זה היה מפחיד נורא, וגם צ'יטה, שנשאר בחוץ, ידע את זה וצרח נוראות.
מה יהיה? שום פיתרון לא נראה באופק. לא היו לטרזן כל כלים, והגם שג'וני וייסמילר היה בנוי לתלפיות, הכושי היה גדול ממנו בהרבה, ובנוסף, כמובן, הוא היה שחור. הכושי התקרב לטרזן שלא היה לו כל סיכוי, אני עצרתי נשימתי, ואז טרזן הרים ידו, שלף את אצבעו המורה, כיוון אותה אל פניו של הכושי הנדהם (כמוני) והחל לסובב אותה. הכושי, טיפש שכמותו, החל לעקוב בגלגלי עיניו הלבנים והגדולים אחר האצבע שנעה בעיגולים איטיים וגדולים שהלכו וקטנו והתקרבו לפניו, עד שלפתע, פּוֹנְג – טרזן תקע את אצבעו במצחו של הכושי וההוא, מהופנט לחלוטין, צנח נפל לאחור כבול עץ.
כמה הופתעתי, כמה צחקתי בעונג. ורשמתי לעצמי, במוחי הילדותי – אף פעם אל תתיאשי. זכרי. תמיד יש פיתרון.
בסצנה אחרת טרזן נאבק במים בתנין ענק שאיים לטרוף אותו. התנין היה מצויד בכל מה שתנין בדרך כלל מצויד. לטרזן לא היו אלא אזור חלציו המפורסם וסכין קטנה. גם במקרה זה צ'יטה נשאר על שפת המים וצרח נואשות. טרזן ניסה לחנוק את התנין, אבל זה לא הלך. התנין פער את פיו העצום למלא גודלו, ואז להפתעתי טרזן, במלוא התנופה זינק לתוך הפה האדיר, זרועו שלוחה קדימה, המלתעות המשוננות עמדו להסגר על ראש טרזננו, שהספיק לתקוע את הסכין, ניצבת, עמוק בתוך לועו של התנין, ולסגת במהירות לאחור. התנין סגר את פיו בחבטה מלאת שביעות רצון. בטוח שלכד את שראשו, או לפחות את זרועו של טרזן. אבל לא. מה רבה הייתה תדהמתו כשגילה שפיו נעול בסכין של טרזן. וכמה זה כאב לו. הוא התפתל במים שהפכו אדומים מדם, ולא של טרזן, ששוב ניצל.
ושוב רשמתי לעצמי בזכרוני הילדותי – זכרי, יש מוצא. גם כשהכל נראה אבוד – יש מוצא.
קורה שערוצים שנחקקים בילדותנו, יש להם שימוש רב בבגרותנו.
יום אחד נפלה עלינו מלחמה. מלחמה עסקית משפחתית.
בעלי בחר לעזוב את המערכה בדרכו שלו, שלמען האמת כלל לא הייתה דרכו, אלא שהלחץ ש"הרעים" הפעילו עליו ועלי היה נוראי, בלתי נסבל, ובדיעבד התברר לנו – גם לא חוקי.
נשארתי אני.
פחדתי, ועד איך פחדתי, רק מטומטם לא היה פוחד במצב כזה. אבל למזלי יותר משפחדתי – ניצתה בי חמתי להשחית. בערתי מזעם. ומי שהיה מקשיב היטב יכול היה לשמוע את רעם נהמתו של האריה ההוא של מטרו גולדווין מאייר שפתח את סרטי טרזן, שוצף בעורקי, מתגלגל ועולה מתוך בטני ושואג את שאגת הקרב שלו.
ומי היה מאמין, שעודף ההשכלה המופרז שלי לא סרס את אותה ילדה לוחמת שעדיין זכרה כי יש מוצא.
השארת תגובה