"אני צריכה מגפיים חמים" אני אומרת למתי G.
"אפשר לחשוב שאנחנו נוסעים לאלסקה" הוא עונה, "בסך הכל מקדוניה." "מינוס שלוש עד תשע מעלות, אני צריכה מגפיים" אני חוזרת "אני לא יוצאת מהארץ בלי מגפיים". "בסדר בסדר" הוא נזכר שאני גם מנהלת הסטודיו, "נלך לקנות מגפיים".
מתי לוקח אותי ליפו. אנחנו מתגלגלים על קרן שמש במורד רחוב יפת ומגיעים לחנות של שמעון הרגזן שמררתו פקעה זה מזמן והוא שופך חמתו על כל הנכנס לחנות, מיד לאחר שהוא מברר שלא שרת בשריון. מתי לא שרת בשריון. גם אני לא. בוקה ומבולקה, הסחורה נראית ישנה ומשומשת, יד שניה, שורות שורות של נעליים, ימניות בלבד. להקטין גניבות. הבורגנית מרעננה מגיחה פתאום, "נראה לך שאני אקנה בחנות כזאת?" אני לוחשת למתי. "הגברת היפה שלי צריכה מגפיים עם פרווה" מודיע מתי לשמעון, "יש לך?" שמעון נעלב ושואג עליו "נשמה, אני שלושים שנה במקצוע!" ומיד מביא למדידה שתי מגפיים (ימניות) משני סוגים, פרווה בפנים, בעודו צורח על קונים אחרים. "השתגעת לגמרי?" אני אומרת למתי G. "אלו מגפי דפנה, שנאתי אותם עוד כשהייתי ילדה".
באמת שנאתי, את ריחו החריף של הגומי , הקור שחדר והקפיא את כפות רגליי, הקשיחות הלא נוחה ויחד עם הזיכרון הזה עולה ריחו הגס של מעיל הגומי ו"תחזיקי את השרוול" של הגופייה ארוכת השרוולים, קצה השרוול שנחלץ מאחיזתי הרופפת ומטפס במעלה זרועי צמוד לשרוול סוודר הצמר הדוקר, וטקס לבישת הסוודר מתחיל מחדש "תחזיקי את השרוול חזק". בכל בוקר עזר לי אבי לתחוב לתוך המגפיים את כפות רגלי גרובות גרבי הצמר, ובצהריים – חזר הטקס בו חלצה אמי את המגפיים מכפות רגלי המאובנות.
"תמדדי, מה אכפת לך?" מציע מתי. המגפיים מכוערות נורא אבל הסקרנות הרגה את החתול…. אנחנו עושים דרכנו בזהירות בין ערמות הנעליים לקצה החשוך של החנות, שמעון הרגזן מעיף קופסאות וחבילות ומושיב אותי על ספסל מרוט כבד ימים בעודו נוהם את מר ליבו על החודשים האחרונים בהם נעלמו הקונים מהחנות בעקבות "אינתיפאדת הסכינים". ועד שאני מודדת ומתווכחת עם מתי "כן גומי לא גומי" מוכר שמעון זוג נעליים לאם ערבייה שמגיעה עם בנה בן השלושים, מה שלא מפריע לשמעון לקרוא לה "ילדה" ולעמלק שלצידה – "ילד", הקונים מתעקשים שהבן השני קנה אתמול יותר זול, בעוד שמעון מצווח כתרנגול שחוט… להפתעתי מגפי הגומי נוחות מאד, וחמות. "איזה תוצרת זו?" אני שואלת. "דפנה" זורק לעברי הרגזן. "אמרתי לך? מגפי דפנה. זה גומי." "זה לא גומי" מתווכח כבוד האמן שמבין בחומרים. "כמה זה עולה?" אני שואלת. "מאה וחמישים שקלים". אני צוחקת – "אמרתי לך, זה גומי". "זה עור" מתעקש מתי G.
פתאום הוא נעלם ומיקה, נכדתי, ואני מדלגות בשלולית החורף בפארק הרצליה מדשדשות בבוץ תרות אחר שבלולים וראשנים, מטפסות במעלה הגבעה מביטות בפליאה ברקפות ובכלניות, מגלות אוצרות שהקיא הים אחרי סערת חורף, והרי אלו מגפיים נפלאות! היאך נסתר הדבר מעיני עד כה?
"אני אקח אותן" אני מודיעה, "תביא לי בבקשה את המגף השמאלי". שמעון ממשיך להעליב ולמכור לאחרים. "שמעון, אנחנו לוקחים, תביא לה את המגף השמאלי" מאיץ בו מתי. "טוב, טוב" זועף שמעון, "אני מחפש". לרגע מתרוקנת החנות. שמעון מתקרב למתי ולוחש באזנו כי הוא צריך לעמוד בפתח החנות ולשמור, כי הערבים בני הבליעל, נכנסים וגונבים, והוא יעלה למחסן לחפש את המגף השמאלי. הרגזן מבחין כי מתי G. אינו מתרשם ואינו מבין את חומרת המצב, ובזריזות מרשימה מדגים לנו בעצמו גניבה מעצמו. מתי מתרשם. "אל תעצום עין" הוא מתרה בו ומטפס במדרגות למחסן שאני לא רוצה לחשוב איך הוא נראה אם כך נראית החנות …
אנחנו מתייחסים לחווית הקניה הזו כאל ביקור בתיאטרון ושנינו משרתים את הקונים שנכנסים, מציעים להם נעליים ימניות, כששמעון חוזר ובידו זוג מגפיים. "בשביל מה זוג? צריך רק שמאלי" אומר מתי. "מה אתה חושב שיש לי זמן לחפש לכם שמאלי? הבאתי זוג חדש". אני מתיישבת למדוד ומתקשה עם המגפיים. משהו לא ברור לי. ואבא ואמא לא כאן כדי לעזור לי. מתי מנסה לסייע, חיש קל מתברר לנו כי לפנינו שלוש מגפיים ימניות. מגף שמאלי – יוֹק, אין. שזה תואם את עמדותיו הפוליטיות של שריונר העבר, אבל לא מעשי, כי לי, כמו למרבית בני האדם, יש רגל שמאל וגם רגל ימין. שמעון אובד עצות. רחמינו נכמרים עליו. "שמע" אומר לו מתי, אנחנו עושים סיבוב ונחזור. בינתיים תמצא את המגף השמאלי".
אנחנו יוצאים לסיבוב, קונים מגפיים חמות למקדוניה, אוכלים דגים אצל שבתאי היפה ולקינוח הולכים אצל שמעון הכעסן שלא חיפש וגם לא מצא. שוב אנו ניצבים כשומרי סף בפתח החנות, שמעון מטפס למעלה, והפעם חוזר עם מגף שמאלי.
אז אם תראו אישה לא צעירה ולא זקנה, לא רזה ולא שמנה
מדלגת בשלוליות עם ילדונת יפת עין, זאת אני במגפי דפנה שלי. גומי, אלא מה?
השארת תגובה