בוקר, אני עומדת ליד עמדת "שירות עצמי" בתחנת דלק, ממלאת את המיכל הריק במכונית. תַּבְהֵלָה אוחזת בי כאשר קול השייך למישהו בלתי נראה מדבר אלי בתקיפות. מיד מתברר לי כי הדוברת היא משאבת הדלק. בקול רם ותוקפני היא מציעה לי להיות חברה שלה, תמורת החברות אקבל קפה חינם… אני עונה לה בזעם: באמא'שלך! תעזבי אותי בשקט!! אבל היא ממשיכה לנסות לפתות אותי – שלושה חטיפים במבצע …. ארוחת בוקר לדרך… אין שום אפשרות להשתיק אותה, אני שבויה בידי משאבת דלק. דחף אלים גואה בי לחבוט בה בפטיש. צאי לי מהאזניים! שקט שיהיה כאן!
זוחלת לאיטי צפונה בנתיבי איילון. ג'ורג' קלוּני מתבונן בי, החיוך הכי שרמנטי בעולם, כוס קפה בידו. כוס קפה קטנטנה. זה כל הסיפור. אני מצרה על שלא שתיתי כוס שכזו לפני צאתי מן הבית. בטוח שיומי היה נראה אחרת לוּ הייתי לוגמת כוס קפה קטנטנה שכזו שזוהר קלוּני דבק בה וניחוחה מרחף על פני האיילון הפקוק בנזין ועצבנות. ורק תארו לעצמכם כיצד היו נראים לילותי לוּ ג'ורג' ידידנו היה מארח לי לקפה של ערב….
אחחחח…
אבל, מעשה שטן, זמן רב עומד לרשותי בנתיב האיוולת, והרהור רודף הרהור. כמה שילמו לג'ורג' עבור הפרסומת הזו? כמה בכלל עולה להפיק מסע פרסום שכזה? אני מתרגלת חשבון בסיסי – מכסה את שטחה של מודעת הפרסומת הענקית באלפי, עשרות אלפי, קפסולות קפה שצריכות להימכר כדי לכסות עלות הפקת קמפיין המיתוג של חברת הקפה גבוה גבוה מעל החברות האחרות. אין לי מושג מה שם חברת הקפה, איני זוכרת. אני זוכרת את ג'ורג', את חיוכו הטוב. אני ממשיכה לכסות את כל המודעה בקפסולות קפה, לאורך ולרוחב, שורות שורות, טורים טורים, כאשר עיני צדה הודעה חשובה מאד! – "כמה קל להיות מאושר"!!! ומיד מתברר לי כי האושר מגיע בשקיות מהודרות, נייר משי מרשרש בתוכן את הבטחת האושר הקל, החיוך צחור השיניים והרגליים הארוכות. אהה, אפשר לקנות את האושר הקל. כמה נפלא! היכן? בקניון כמובן. אני מהרהרת בפניה האפורות של הזבנית כבדת הרגליים שידיה העייפות מקפלות קיפול תסכול סיזיפי, אינסופי, שמאטעס עצובים שלא נבחרו להיכנס לשקית האושר. תרגילי החשבונאות שלי נמשכים, אני מכסה את שטחה של המודעה באלפי שקיות מבהיקות.
האושר שווה כל מחיר!!!
מעלית שקטה ומהירה מעלה אותי למחוז חפצי. בתא הקטן בו אני לכודה צצה מול עיני הבוהות גברת ידועה הממליצה על מרכולתה ממסך טלוויזיה הקבוע בדופן המעלית, מהלך ארבעים וחמש קומות. אין מקום להימלט אליו. לפני זמן רב סיימתי את לימודי התואר השני בפקולטה לתעשייה וניהול בטכניון. שנים רבות עסקתי בניהול. אני מעריכה את היצירתיות, ניצול כל שטח אפשרי לפרסום, אבל בנוֹמִיקָן השבויה במעלית גואה שוב אותו דחף אלים להכות בגברת הדוברת ולהשתיק אותה. באמא'שלך! צאי לי מהעיניים!!
למחרת אני עושה דרכי ברכבת ישראל שמסלולה מביא אותי הישר לתוך קניון האושר. סביבי נערות דקיקות בכפכפי קיץ, נערות שמנות דחוסות במכנסי ג'ינס מחוללות פלאים – "מידה אחת פחות", נשים מבוגרות, שחורות, כהות, בהירות, גברים מכריסים, גברים צעירים זיפי זקן מעטרים את פניהם, גברים מאפירים ועייפים. אני מהרהרת בפער בין חיינו מצוּפֵּי השגרה לבין הבטחות האושר הגלומות במודעות הפרסומת הלוכדות את תודעתנו בכל מקום אפשרי שהמפרסם חשב עליו. תוהה אם בסופו של דבר הפרסומת מגבירה את אומללותנו משאנו מגלים כי גם לאחר שרכשנו את מכונת הקפה (קיבלנו אותה מתנה ואנחנו משלמים רק על הקפסולות…), וגם לאחר שרכשנו שקיות רבות של אושר קל – חיינו נשארו כפי שהיו. גם אם שאריות החיוך הכי שרמנטי בעולם מרחפות במטבחנו באדי הקפה, עדיין אנחנו חיים בפער בין ממדי הענק הזוהרים של ג'ורג' לחיינו הקטנים והאפורים.
בערב אני משיחה ליבי לאשת פרסום וותיקה שאני פוגשת. "אל תדאגי לחברת הקפה" אומרת הפרסומאית, "הם יודעים היטב מה הם עושים, הם פתחו פער עצום בינם לבין המתחרים, קלוּני שווה להם". "אה" אני עונה "אני בכלל לא דואגת לחברת הקפה. אני דואגת לאמא אדמה, לכדור הארץ. האם נטרפה דעתה של האנושות? מה זה השטויות האלה? חצי עולם גווע ברעב, חצי עולם מת בעוני ובמלחמות, למי מיועדות מודעות הפרסומת האלו? מי מאמין להם"?
" האנשים", היא עונה, "האנשים מאמינים למודעות הפרסומת".
ואני – ליבי יוצא לאמא כדור הארץ.
מה יהיה?
התשובה מגיעה בצורת גלי ההגירה השוטפים את העולם המערבי, את הארצות העשירות. אלו שאין להם עולים על אלו שיש להם, ולוקחים. שעור בסיסי בהישרדות. כך היה, כך יהיה. אין חדש תחת השמש, כבר אמר קהלת, החכם באדם…
סְטוֹפְּ כדור הארץ!
© נוֹמִיקָן
נ.ב
שלמה כהן, חברי הקריקטוריסט ה"יודע כל" העיר את תשומת לבי כי ג'ורג' קלוני הוא לוחם צדק וותיק. בדקתי ומצאתי כי את מרבית הכסף שקיבל השקיע ברכישת לווין ריגול שעוקב ומפרסם את מעשיו המחרידים של הרודן הסודני עומאר אל באשיר, נגדו הוא לוחם.
נ.ב
כל הצהוב הזה השופע בגנים ובצידי הדרכים…
צילומים – קשת, חורשים
השארת תגובה