יום אחד, לאחר שחציתי את קו החמישים, חשבתי שהגיעה השעה לקבל את עצמי באופן מוחלט. זה כלל כמובן את גופי, כפי שהוא. עלי לציין כי גופי חביב עלי ביותר, וברשותי מספר לא מבוטל של מכתבי המלצות לגביו, כולל מרופאים. אלא שבאותו שלב בחיי, משום מה עלה בדעתי כי ביקיני, אותו בגד ים חושפני אותו הרשיתי לעצמי מספר שנים מצומצם בסוף שנות העשרה שלי, יהיה אות ומופת לקבלה עצמית של אישה בוגרת (שלא לומר מבוגרת, דֵי מאד). לבישת בגד ים עשוי שני חלקים תהיה התרסה כנגד החברה הסוגדת לבטנים השטוחות של הצעירות, תאפשר ביטוי לרוחמה, שהכל – "על הזין שלה", ותביא לשלום סופי ובר-קיימא ביני לבין בטני העגלגלה. ככה חשבתי. ועם כל ההשלמה הזו היה שם עוד הרהור אחד קטן וביישן. עדיין קינן בתוכי חשק באצטומכא שטוחה שזופה ומוצקה. הרעיון שלי היה להפוך את היוצרות. אולי זה יעבוד גם בסדר הפוך. במקום לחכות שתהיה לי בטן שכזו כדי שאוכל לקנות ביקיני – לרכוש ביקיני, ואז להשתזף ואז תהפוך כרסי לשזופה שטוחה ומוצקה.
מין הגיון מקורי שכזה.
(כשל לוגי יכול לקרות לכל אחד, השאלה היא כמה נזק נגרם כשאישה נמרצת פועלת על פיו).
לא התמהמהתי ויצאתי מיד לביצוע התכנית.
אצתי רצתי אל הסלון של מלכה המיתולוגית ברחוב דיזנגוף, שמצליחה להתאים ביקיני לחברתי שישבנה המוצק עונה למידה 38, ואילו שדיה הנפלאים ממלאים עד תום כוסות של 44 D, (ולא, לא אתן לכם את מספר הטלפון שלה, של החברה שלי, (ורק שתדעו שהיא גם בלונדינית)). מלכה העיפה מבט אחד באישה המלאה שהייתי (שאני) ושלתה שני חלקי בגד ים יפהפה בגוונים תכלכלים, חזייתו עשויה צווארון קולר כסוף, ואפילו כמה נצנצים פזורים על גביעי השדיים הפרחוניים, לבלבל את האויב, כנראה.
נראיתי נחמד. בחיי.
וצהרי יום אביב אחד אזרתי עוז בנפשי, טפחתי על בטני והודעתי לה על ההרפתקה ההולכת ומתרגשת עלינו, שלא תקבל הלם. לבשתי את בגד הים החדש, ומיד חשתי כיצד רגלי מתארכות, מתדקקות ומשחימות. בדיוק כפי שציפיתי שיקרה. הפטנט שלי עבד. כפכפי הקרוקס קצת העימו את זוהרי, אבל הן באמת היו נוחות. החילותי מדדה באלגנטיות אל שפת הים.
מאז ומעולם ציוותה עלי אמי להזדקף, לא לגרור רגליים ולהכניס את הבטן. שבועיים לאחר לידתו של בכורי הודיעה שהגיע הזמן לארוז אותי כדי לשוות לי צורה הולמת. דחפנו את העגלה בתוכה נם בני לעבר חנות לבני הנשים. כשנכנסנו ביקשה אימי חגורת בטן עבורי. המוכרת הביטה בי ואמרה: "תחזרי שבועיים אחרי הלידה". "זהו" צחקקתי, "שאני שבועיים אחרי הלידה". המוכרת הבינה מיד את הבעיה והתאימה לי חגורה הדוקה. עד אז מילאתי בדבקות את מרבית מצוותיה של אמי, ואף באתי על שכרי. אבל עד שהגעתי חזרה לביתי כאבה בטני. פשטתי את המחוך ויצאתי לחופשי. זו הייתה בחירה נבונה שסימנה תחילתה של חשיבה נשית עצמאית. מהבטן.
מובן שהמשכתי להכניס את הבטן. התאמנתי בחדרי כושר, בסטודיו C, פילאטיס – הבטן תמיד בפנים. לפני שנים, כשהחילותי מודטת, אמר המורה, ניסים אמון, "לשחרר את הבטן". במו אוזני שמעתי, הוא אמר – "בטן גדולה ורפויה". גם הבטן שלי שמעה ומיד העירה לי: "את רואה? אמרתי לך". באותה עת גם המורה לקארטה הסביר לי שכוחי נובע מבטני, "הָרָה" ביפנית, ולפתע בטני הפכה למקור עוצמה וגאווה. המורה לשיטת פאולה סברה כי שרירי בטני התעייפו במהלך השנים בהן היו שרויים במאמץ כל הזמן, ועלי להניח להם. לעצמי חשבתי שבבטן הזו צמחו שני ילדי, וכל חוכמת גילי אצורה בה, אז איך היא אמורה להיות שטוחה?
אני שמה לב שעלי לבקש סליחתכם על שסטיתי מעט מסיפור המעשה בביקיני ופרטתי את העליות והמורדות הפתלתלים של קשרי עם החלק המרכזי בגופי. טוב שנשארתם עמי, לעולם אין לדעת, קורה שהתובנות הגדולות מתגנבות דווקא ברגעים הקטנים, בדרכים העוקפות, ולא כאשר אנו מחפשים אותן בדרך המלך.
כל המחשבות האלו הגיעו איתי לשפת הים. היו מעט מאד אנשים. בחרתי לי פינה מרוחקת, פשטתי את שמלת החוף, פרשתי את מחצלת הקש הדקיקה והשתרעתי עליה. הנחתי כובע ענק על פני, הגנה בפני השמש, וגם, לא כולם חייבים לדעת של מי הבטן מחזירת האור הזו.
הקשבתי לקרני השמש שהיססו ללטף את חלקת גופי הבהירה, לרוח שנשפה על גופי, הרחתי את הגלים הנשברים אל החוף, ותארתי לעצמי כמה חוּמה ויפה אהיה עוד מעט קט. לפתע שמעתי גבר דובר אלי. "אפשר להפריע לך?" שאל בנימוס תוקפני מעט. לא זזתי ממקומי, סימנתי לו בידי "לא". "חבל" אמר. שלחתי עין אחת והצצתי מתחת לכובע. הוא היה שזוף, נאה ולא שאני שיפוטית או משהו כזה אבל המילה "מטומטם" הייתה חקוקה על מצחו הנמוך. שמטתי את הכובע בחזרה על פני ונופפתי לו להתחפף משם. "חבל" חזר ואמר האינטליגנט, "גם לי הייתה בעיה כזאת ופתרתי אותה, גם לך אני יכול לעזור לפתור אותה, עשרה שיעורים ואנחנו פותרים את הבעיה". גם בלי להרים את הכובע ידעתי שהוא מצביע על בטני. חוש ההומור של אלוהים הביא את הטמבל הזה עד לסוף העולם שם שכבתי בפרצוף מכוסה, כדי שיפתור את הבעיה שלי. התחלתי לצחוק, מה שגרם ל"בעיה" שלי לרטוט יותר. "חבל" אמר האידיוט בפעם השלישית, והלך.
נו טוב, לסקרנים. זה היה הקיץ של הביקיני. דבר לא השתנה בחיי. בכל אופן לא בגלל אותו ביקיני. לבטני שלום. הפטנט שלי לא מומלץ, הוא לא ממש עבד. אבל ניסיתי. גם זה שווה משהו. לא?
השארת תגובה