איך קראו לסבים שלך? שואל אותי ניסים אמון מורי וידיד ליבי, את יודעת? כן אני עונה, בוודאי. ולהוריהם?
– אני יכולה לברר.
– ולהורי הוריהם?
– אולי.
– ולהורים של הורי סביך?
– לא.
– יש מישהו היום שיודע עליהם משהו?
– לא.
– הנכדים שלך יכירו אותך?
– אני מקווה.
– וילדיהם?
– אולי
– ונכדיהם של נכדיך ידעו עליך משהו?
– סביר להניח שלא.
– את מבינה לאן אני חותר?
אני צוחקת. באמת, מה אני עושה כזה ענין גדול מחיי הקטנים והמגוחכים? מה אני לוקחת כל כך ברצינות את אחריותי לכל הדורות הבאים.
רָאבָּאק.
מצד שני, הקפה שחור של הבוקר שלי, שאפילו אינו מבושל, אלא בוץ, ללא סוכר, ולכסות את הכוס, בלי לבחוש, לפחות למשך דקה, ורק אח"כ לערבב – אז הבן זונה של הקפה הזה, נורא חשוב לי שיהיה בדיוק ככה, מר כמו החיים, כמו שאני אוהבת.
אני מה אכפת לי אני מהנצח הקוסמי הזה? אני שותה את הקפה שלי עכשיו. ואני מהרהרת לעצמי איך אני משייטת בין האינסוף של אינספור עולמות לבין החיים שלי, בין מה שקיים לבין מה שחולף ומתאדה, ואיך כל אלה מתחברים בהחלטות שקובעות כיצד יראו חיי בשניות, ברגעים, בשעות, בשנים.
ופתאום אני יודעת שאני מכירה היטב את הרגע המושלם בו הכל מתאזן, בו אני קיימת במלוא כוח החיים שלי ובו אני גם נעלמת לחלוטין, בו תחושת הגוף הכי אמיתית וחזקה ומרוכזת בנקודה אחת ומשם מתפקעת מעונג ומתפשטת לכל האיברים ומתנפצת למיליוני זהוריות שנעלמות במליארדי גלקסיות של שמשות וירחים. ואני חושבת על הצרפתים האלו, שכנראה יודעים דבר אחד או שניים, אז הם קוראים לשיא התענוג המזוקק הזה – המוות הקטן. שלא כמו אנגלי ההוא – הַמְלט, התוהה – להיות או לא להיות, הם יודעים להיות ולא להיות באותו זמן. ואני ממשיכה ותוהה – אם במהלך חייהם הבן אדם, הבת אדם, אוגרים בגופנפש שלהם שרשרת ארוכה של רגעי אורגזמות, של מָמָשות והתאיינות, של "נצח" ו"כאן ועכשיו" בו זמנית, אז הם צריכים להיות אנשים יותר טובים, לא? הם לא צוברים מסה קריטית של איזון מופלא? מסה משפרת אישיות כזה כאילו?
זה לא עובד ככה, אני יודעת. כבר פגשתי כמה שטופי זימה בחיי, ואכן, הם ידעו דבר אחד או שניים אבל הם בכלל לא אנשים יותר טובים.
בכלל
לא
אנשים
יותר
טובים.
ומה עם אלה שבגופנפש שלהם אין הרבה זהוריות שכאלו? מה איתם?
מחשבה מענינת. לא?
ולמה יש כל כך הרבה בלגן סביב הסיפור הפשוט הזה?
מה אני אעשה? אלו המחשבות שלי.
ותחשבו שאתם רק קוראים אותן מדי פעם, אבל אני חושבת אותן וחיה איתן ולוקחת אותן איתי לבנק, למכולת, לרואה חשבון, לעורך דין, לבית המשפט. ובאותו זמן עלי לחשוב גם מחשבות הגיוניות ומעשיות.
האמת – לפעמים זה מתבלבל לי.
קראתי באיזה מקום : "בכל פעם שאדם פותח את הפה – הוא נותן שיציצו לו לתוך הראש."
טוב, נדמה לי שדיברתי מספיק.
אני הולכת לבהות קצת בתקרה. נראה מה יבוא.
השארת תגובה