גֶ'אזְזְזְ וְיַשְבָן בְּרָזִילָאִי – בַּיָם הַאָדוֹם
איגור הבטיח לי ישבן ברזילאי. "לא יתכן" אמר, "שתרדי לאילת עם ישבן כמו שלך, זה יזיק למוניטין שלי". "שבועיים" אמרתי
איגור הבטיח לי ישבן ברזילאי. "לא יתכן" אמר, "שתרדי לאילת עם ישבן כמו שלך, זה יזיק למוניטין שלי". "שבועיים" אמרתי
לא אהבתי את המבט הדהום בעיניו של דוד המדביר שעמד ועיניו נעוצות בג'וק קטן שלרוע מזלו בחר את הרגע הכי
מדי כמה ימים אני מוציאה את בעלי מהארון, מנערת את מה שאני מניחה ששנתיים אחר מותו הוא שלד, מבריקה, מצחצחת,
לאחר ששלחתי את כתב היד של "הַקְרַמְפּמְפּוּלִים" להוצאות הספרים, חזרו אלי ההוצאות עם שאלות ספרותיות ממדרגה ראשונה – למי למיועד
כשנה לאחר שבעלי נפטר "בעטתי" את בני הצעיר מהבית אל מרכז תל-אביב. חשבתי שהוא צריך להחזיר לעצמו את חייו העצמאיים,
קורה שהאדם נפטר והלך מעולמנו זה כפי שאנו מכירים אותו. "איננו" אומרות מודעות האבל. אֵלִי עָזָר "איננו". טעות. הוא קיים
"ילדה קטנה מכה ילד גדול, היא מפילה אותו ולוקחת בחזרה את הבובה שלקח ממנה." זה הזיכרון הראשון שלי. הייתי בת
במותו הוריש לי המנוח שלי, בין השאר, מאבק איתנים משפטי על שמנו הטוב ועל רכושנו. מיד כששמעו "הרעים" שבעלי נסתלק
תלבשי קז'ואל, הוא ביקש. אני סקרן לראות איך את מתלבשת. זאת עמדה להיות הפגישה השנייה שלנו. לפגישה הראשונה קדמו שבועיים
עד שלישו של "למי אכפת מחלומות" הייתי מרוכזת במעקב אחר חוטי העלילה שהלכו ונקשרו לצמה עבותה ומפותלת. כשהרגשתי שלכדתי את