עד שלישו של "למי אכפת מחלומות" הייתי מרוכזת במעקב אחר חוטי העלילה שהלכו ונקשרו לצמה עבותה ומפותלת. כשהרגשתי שלכדתי את חבלי הסיפורים ואני כבר מהלכת איתם בבטחה, ריווחתי מעט את קריאתי, והתפניתי להבחין ב"יותר". המשכתי בקריאה כפולת פנים תוך שאני שמה ליבי הן לעלילה המרתקת, אף שהיא עוסקת בבני אדם ולא בבני אלים, והן ל"עוד" שחזר והופיע במצבים מפתיעים אך מסתברים. שכן בן יוסף, היודע היטב את המלאכה, הניח לפנינו את הלבנים להתרחשותם. אלא שהקוראת לא ניחשה.
"עוד" אחד הוא המסלול בו זורם הרגש כשהאדם מבחין בפגם של אדם אחר, כשהוא רואה את השני בעליבותו, בכמיהתו החשופה הנואשת. התגובה הראשונה היא דחייה של העליבות הזאת, אחר כך מגיעה החמלה, ובסדק של החמלה, נכנסת האהבה, על צורותיה השונות. והמטמורפוזה הזו, שעובר הרגש, מדחיה לחמלה לאהבה, היא נפלאה ואנושית ומכמירת לב. מה שמרמז כי ליבו של יוסי בר יוסף נמצא אף הוא במקום הנכון.
ה"עוד" השני הוא התחושות השונות והמנוגדות שיכול אדם להרגיש כלפי אותו אירוע תוך זמן קצר ביותר. שניות. כיצד המחשבה והרגש זורמים באפיקים שלהם, ובכל תפנית שלהם בטוח האדם כי עכשיו, עכשיו הוא צודק. וזה ההסבר הנכון. ומה מתוך כל אלה יפעיל בסופו של דבר את המעשה הגלוי בעולם הממשות ? לאיזה צד יפול המטבע – האמונה בטוב של האדם או ברע שבו?
עמ' 150 בספר: "השעה הייתה חמש וחצי, והיא עוד לא באה… למה היא עושה את זה? לנקום בו, להעניש אותו, הה? זה העניין! בדרך, מהצד, מוצר לוואי, גם להתענג קצת. …. ואולי היא ממשיכה ובאה אליו מפני שהיא כועסת על מאיר, …בעל כזה – חובה לבגוד בו. …. האמת פשוטה הרבה יותר, אמר לעצמו. מזימה, משימה שרקחו שניהם יחד, לנקום בו… מה פתאום מזימה? חשב ותחייך כולו, והמשיך וחשב במשפט אחד, כמו בהארה, למה לא באמת לחשוב שהיא אוהבת אותו ורוצה אותו … גם וגם, בדיוק. ואולי גם היא, גם רוצה לנקום וגם אוהבת. נקי וגם מלוכלך, חיים אמיתיים, כן, ככה."
גם וגם – חיים אמיתיים. ובכל פעם צליל אחר מטפס למעלה, גובר על האחרים, מנגן "קול ראשון", וכל השאר הומים תחתיו, מלמטה.
כמה לא נוח. כמה היינו רוצים לקבע את ים הרגש הרוגש במקום אחד, ברור, בטוח, חד משמעי, שמכתיב את מעשינו.
אלא שהדבר אינו אפשרי. הכל זורם.
פרטיטורה של ערוצי הרגש.
השארת תגובה