אשרַי, קורונה לי
יומן קורונה
אחת, נוֹמִיקָן, בת 68, ללא מחלות רקע, מתרגלת יוגה באופן קבוע, סיימה זה עתה מהלך של "התחדשות" הידוע יותר בשם המאיים: "ניקוי רעלים".
יום ראשון, 20.9.2020
יום חג שני של ראש השנה. כל המשפחה בווילה ששכרנו בהרצליה לבלות בה יחד את החג. אושר גדול. לפנות ערב אני חשה פתאום שכל הגוף כואב לי. מיד אני מבינה שזו התכווצות שרירים שנובעת מהשתוללות בבריכה עם ארבעת הנכדים, שלפי התור, אחד אחרי השני, רכבו על גבי, בעודם אוחזים בצווארי ואני בועטת בחוזקה בדופן הבריכה וצולחת בצלילה מהירה את אורכה, כשהזאטוט המצווח בחדווה נשמט מאחיזתו, או שלא. לא פלא שנתפסו לי השרירים.
לפנות בוקר אני מתעוררת שטופת זיעה קרה, אני עומדת למות, או למִצער, להתעלף. אני מעירה את מתי G. שמזנק מן המיטה ומניח מגבת ספוגת מים קרים על פני. אני לא מתה וגם לא מתעלפת. בשום שכל אני מסבירה לו שחטפתי שפעת בגלל הדילוגים בין הבריכה והשמש החמה לבין המזגנים המקררים את הבית.
יום שני, 21.9.2020
חוזרים הביתה מיד בבוקר. מחשבים דרכנו מהרצליה לבת ים בדרכים עירוניות. נתקלים במחסום משטרתי ברחוב הירקון בתל אביב בואכה רחוב יפת ביפו. השוטרים אינם עוצרים איש. מחסום נוסף בכניסה לבת ים. גם כאן השוטרים אינם להוטים לעצור את מעט המכוניות על הכביש. פעם נוספת הצדק איתי. אני תמיד אומרת לילדי שאין צורך לדאוג. זה לא שהצרות לא מגיעות, הן מגיעות, אבל אף פעם לא מה שהתכוננת לו. חשבנו שהבעיה הכי גדולה שתעמוד לפנינו תהיה להגיע חזרה הביתה ללא דוח.
מגיעים הביתה. מזמינים משלוח של פירות וירקות ומצרכים דרושים. כל הגוף כואב לי נורא. למרות שאני עדיין מתעקשת שזו שפעת רגילה, אנחנו "שומרים קורונה". חדר השינה הופך לממלכה שלי. מתי G. מוגלה לחדר המגורים. אני קורסת למיטה ושוקעת בשינה מסויטת עד למחרת בבוקר.
יום שלישי, 22.9.2020
אני מתעוררת על סף עילפון. אין לי חום, אין לי בעיות נשימה, אני משתעלת מעט, כואב לי קצת הגרון, הגב כואב לי, אזור המותנית כואב לי במיוחד. אני מושכת אלי ברכיים כפופות ומתהפכת מצד לצד. אני מרגישה רע מאד. ישנה כל היום. בין לבין שותה הרבה ואוכלת מעט. אני יודעת שזה לא יכול להיות קורונה כי למעט בני משפחתי, הקפדתי מאד על מרחק, מסיכה ושטיפות ידיים. חוש הריח והטעם לא אבדו, וזה סימן מובהק שזו לא קורונה. בערב אני עדיין מרגישה רע, מצלצלת לרופאת המשפחה, ליזה, שהיא חברה שלנו. ליזה רוצה שאעשה בדיקת קורונה. היא ממלאת טופס ואומרת לי: בואי נראה אם הוא ייתן לי הפנייה. "הוא" (האלגוריתם) שולח אותי לבדיקת קורונה. ליזה מנחה את מתי G. ואותי להיכנס לבידוד, גם אחד מהשני וגם מהעולם. אין טלוויזיה בחדר השינה, אין לי מושג מה קורה בארץ, וגם לא מעניין אותי. אני אבן שוקעת בזמן, מחכה שיחלוף סביבי, מעלי.
יום רביעי, 23.9.2020
קמה, על סף עילפון. מרגישה נורא. יש לי חום, 37.5. זה לא רציני, אבל אני לא עומדת על הרגליים. אני בולעת שני אקמול. מתי G. מסיע אותי לבדיקת קורונה. שתי מסכות מכסות את פני, כפפות על כפות ידי, חלונות המכונית פתוחים. בחניון של קופ"ח מאוחדת בת ים צמח בודקה פלסטיק אטום, בחזית חלון שקוף, בתוכו הבודקת ממוגנת, מסכה ומגן פלסטיק שקוף על פניה. זרועותיה נתונות בתוך שרוולי פלסטיק היוצאים מקיר הבודקה, מושטות כלפי הנבדק, וכך מתבצעת הבדיקה. בין נבדק לנבדק היא מחטאת באלכוג'ל את ידי הפלסטיק. לפָני נבדק פעוט כבן שנתיים. הסייעת בגן חלתה, וחלק מהילדים נדבקו וחלו. להפתעתי הפעוט משתף פעולה ולא בוכה. כשמגיע תורי תוקעת הבודקת מטוש לגרוני, אח"כ לאפי. וזהו. לא נורא. אחרַי מגיע תורו של ילדון כבן חמש, הסייעת בגן… אני חושבת על זרועותיי המלאות חיבוקי נכדים, ופי המלא נשיקות.
כשאני מגיעה הביתה כבר מחכה לי בטלפון מסרון שמודיע שאקבל תשובה עד כ – 72 שעות.
חוזרת למיטה מותשת. יום שלישי שאני שוכבת במצב פטטה, ומתחילה לחשוש מדלקת ראות. אני מתיישבת, נושמת נשימות עמוקות ואיטיות, שאיפה, נשיפה, שאיפה, נשיפה, מתופפת באגרופים קמוצים על גבי, ועל חזי. אחר כך אני שוכבת, מקרבת ברכיים לחזה ומביאה אותם לצד ימין. פיתול שמושך את כל צד שמאל, ומזרים אוויר לריאה השמאלית. אני טופחת על צידי גופי, ועל חזי. אני נשארת בתנוחה הזו מספר דקות, ואחר כך חוזרת עליה בצד השני. אני חוזרת על התרגילים מספר פעמים ביום. אחר כך אני שבה להיות אותה אבן כבדה, שוכבת ללא ניע בתוך הזמן הזורם.
הילדים נכנסים ללחץ קורונה. אחרי ככלות הכל בילינו יחד שלושה ימים. אני מדווחת על המצב למעגל מצומצם ביותר של משפחה וחברות. אין לי כוח לדבר, אין לי כוח להרגיע, אין לי כוח לתכתובות ווטסאפ. אני לא רוצה להדאיג יותר מדי אנשים, אין צורך בדרמות. וזה בטח לא קורונה. מן הקיר מולי ניבטת אלי "אישה בכחול", ציור שמן נדיר שצייר מתי G. בשנת 1966, לאחר שסיים את לימודיו בבצלאל. אני חשה שאני מביטה בהשתקפות שלי. כך אני מרגישה.
יום חמישי, 24.9.2020
חום נמוך, עדיין מותשת, עייפות נוראית, ישנה רוב הזמן, אבל מצליחה לקרוא. מתחילה ומסיימת את ספרו המורכב, המצוין והמדכא של דרור בורשטיין "אחות שמש". מתי G. שומר על רוח איתנה, מאדה ירקות ומבשל מרק דגים נהדר. אני שומעת אותו מרגיע בטלפון את הדואגים: יש לה אותי, וזה הדבר הבסיסי. מה שנכון נכון, יש לי אותו, וזה הדבר הבסיסי.
בערב מגיעה הודעה – התשובה חיובית. אני חולת קורונה. ליזה מפנה את מתי G. לבדיקת קורונה. כולנו מתפללים שהוא בריא.
פאניקה קלה נרשמת במשפחת עזר שנכנסת לבידוד על נשותיה וטפה, למעט הכלבלב ליקו שעבר לחזקתנו מזה מספר שבועות כדי להקל את הסגר על ילדינו. ליקו, כלבלב שעשועים מסוג קינג צ'ארלס קבליר, דווקא עושה חיים משוגעים, הוא יוצא לטיולים ארוכים עם השכנים, הזוג T&T, טלי וטומי, ושני הפודלים, סול ונצ'. כמו כן, ליקו לקח על עצמו את תפקיד המעריץ מספר אחד של מתי G., הוא יושב למרגלותיו ונועץ בו עיניים מעריצות, או לחילופין רובץ על נעליו וישן שנת כלבים.
יום שישי, 25.9.2020
מתי עושה בדיקת קורונה. אני עדיין חלשה, עייפה, ישנה רוב הזמן, אבל מרגישה בסדר. סגר מוטל על המדינה. שקט. משהו באוויר כבר בתדר של יום כיפור. עצב סמיך יורד עלי. מתחילה תופעה חדשה – אני בוכה מכל דבר. שולחים לי בווטסאפ "עדכון ביבי" – אני בוכה, שולחים לי שיר מרגש – אני בוכה, חברים מתעניינים בשלומי – אני בוכה. אני תוהה אם זו תופעת לוואי של הקורונה, רותי אומרת שהבכיינות היא כנראה תוצאה של ווירוס אחר.
T&T הם בשלני על, מתי G. ואני מקבלים צלוחיות זכוכית דקיקות ובהן מוס שוקולד חלומי. הלך פָארְש ניקוי הרעלים. אני מתחילה ומסיימת את ספרו המעולה של איאן מקיואן "מכונות כמוני". שנים לא עשיתי את זה, לקחת ליד ספר ולא לעזוב עד שאני מסיימת. יש רגעים שאני חשה כמו הנערה חסרת הדאגה שהייתי, פעם, בזמן שהלך והתרחק ממני עד ששכחתי שהיה…
לפנות ערב אני מקבלת מסרון המודיע שהפרטים של הטלפון שלי הועברו לשב"כ לחקירה אפידמיולוגית כדי לאתר אנשים שנחשפו אלי. החקירה אינה מתייחסת לתכני הטלפון. כל המידע ימחק עם תום הצורך. ליבי מחסיר פעימה, בכל זאת, השב"כ. בשעת ערב מאוחרת מתקשר אלי אח מקופ"ח מאוחדת לשאול בשלומי, שנינו צוחקים כשאני מדווחת שיש לי "מעט לחץ זמן" במקום "מעט לחץ דם". אם יש משהו שיש לי כעת שפע ממנו, זה זמן.
יום שביעי, 26.9.2020
סגר בכל הארץ, שקט, אני עם עיתון הארץ במיטה. ליזה כותבת לי הודעת ווטסאפ, היא שמחה שמתי יצא שלילי. אני עוטה מסכה ומגיחה מחדר השינה לחדר המגורים:
– מתי, קיבלת איזו הודעה?
– כן.
– אז למה לא פתחת?
– חשבתי שהם לא עובדים בשבת.
– אבל זאת ההודעה שכולנו מחכים לה.
הדינוזאור הדיגיטלי שלי פותח את ההודעה ומקשיב. הוא שלילי. חזהו מתנפח מגאווה. הוא, שמעקם את חוטמו מול תבשילי הבריאות שלי ומתעניין אם יש משהו פחות בריא, הוא שלילי!!! ואני, גברת יוגה, מדיטציה וניקוי רעלים, חיוביות! הוכחה נוספת לייחודו המופלא. אני מתגעגעת מאד אל הדינוזאור שלי. מהרהרת בכל אותם חולים מבודדים עד מוות, מתגעגעים, חסרים מגע עור בעור, לב בלב. נורא.
אני חוזרת למיטה, מודה לאל הלא קיים על כך שכל בני משפחתי בריאים. אהיה אני כפרתם.
T&T מפנקים אותנו בסביצ'ה דג מעולה. אני חוששת שאהיה חולת הקורונה היחידה שמשמינה בזמן המחלה.
אחות מתקשרת מקופת חולים לבדוק מה שלומי.
בשמונה בערב המחשב הנייד מצטרף אלי למיטה, ושנינו מצטרפים להפגנה הווירטואלית הגדולה. אני מקשיבה לאנשים טובים, נבונים, הגונים, ראויים, אמיצים, ומתמלאת תקווה. כשאחלים אלך להפגין.
היות והמחשב כבר על ברכי, אצבעותיי מתחילות לתקתק יומן קורונה.
מה בעצם היה לנו כאן?
יום שמיני, 27.9.2020
ערב יום כיפור. למעט חולשה ועייפות אני חשה טוב. קהילת היוגה , שנוצרה סביב המורה קארין קזאז, מתאספת בזום לשמוע הרצאה של הרבה הרפורמית של "קהילת קודש וחול חולון", גלית כהן קדם. שוב אני נזכרת שיש טוב בעולם. יש טוב בעולם!!! (לפעמים אני שוכחת…)
אחר כך מגיעות שתי צלוחיות זכוכית כחולה, בתוכן פולנטה צהובה וראגו פטריות שבשל טומי, מהצמד T&T, אני מזהירה אותם שאנחנו מִתְרגלים…
לפני כניסת החג מצלצלת רותי ומודיעה לי שדינה, שהיא מומחית מקצועית (באמת) בנושא הקורונה, אמרה שאחרי שמונה ימי מחלה לא צפויה יותר הרעה פתאומית במצבי ואני יכולה להיות רגועה. מלכתחילה לא עלה בדעתי שצפויה הרעה ואני מאשרת לרותי למצוא מושא דאגה חדש, שזו המומחיות המקצועית (באמת) שלה.
יום תשיעי, 28.9.2020
יום כיפור מוקדש להתגעגעות להורי. אני מעלה בספוטיפיי את שָשִי קשת שר "פתח לנו שער". שירי חזנות, ומתגעגעת לסבי המבמבם "כשייבנה בית המקדש", בזמן שלא עלה על דעתו של איש לבנות את בית המקדש, לאמי, שלאות הזדהות עם אבי ועם מסורת העם היהודי, אכלה רק דברים קלים ביום כיפור, כמו תפוח ולבן, ולאבי שחזר מבית הכנסת ושבר את הצום בלגימת וויסקי, ועוגה שנקראה "עוגת שיכון", על שם מקור המתכון שאת שמה אמי שכחה. בכל שנה אבי היה מצהיר כי השנה הצום היה קל יותר מאשר בשנה שעברה, וככל שהוא מזדקן קל לו יותר לצום.
פתח לנו שער, ששי קשת – https://www.youtube.com/watch?v=cFfHfULiJpI
אחר כך אני מעלה את יהורם גאון שר רומנסות בלדינו. תורו של מתי G. להתגעגע לבית ילדותו.
כנראה ששרידי הקורונה עדיין פועלים כי עצב מתוק יורד עלי, ואני מיטהרת בבכי.
הבידוד בחדר השינה נמאס עלי. אני נעשית חסרת מנוחה.
אני עושה בינג' סדרה שביים יואב שמיר "למי קראת זקן?". הסידרה מוקרנת רק לקבוצות סגורות משום שהיא הופקה על ידי ערוץ 13, שמשום מה לא משדר אותה. ביום כיפור פתח יואב את הצפייה וראיתי את כל ארבעת הפרקים – גוף, פנסיה, אהבה וחלום. הכנסו לקבוצה בפייסבוק, ותעקבו אחרי פתיחת הצפיות הבאות. שווה מאד : https://www.facebook.com/groups/LateBloomersGroup
יום עשירי, 29.9.2020, אשרַי, קורונה לי
עכשיו, כשהמשבר מאחורי, נשמעות נימות קנאה – איזה כיף לך שאת חופשייה מהפחד, שהייתה לך קורונה לייט ואת מחוסנת. נציג ממוקד קורונה של עיריית בת ים מטלפון להתעניין בשלומי ולבדוק אם אני צריכה משהו, (מציע אפילו סילוק שקיות זבל שנערמות לפני הדלת). הוא עושה מִינִי חקירה אפידמיולוגית כדי לברר מקומות בהם שהיתי לפני שהופיעו הסימפטומים.
יום אחד עשר, 30.9.2020
אני מנסה לברר במוקד של קופת חולים מאוחדת מה עלי לעשות עם סיום המחלה. האם אני צריכה בדיקה נוספת? אם אשמע עוד פעם את המילה "היברידי" אצרח. הכל נהיה היברידי. מיון היברידי, רופא היברידי, שירותים היברידיים, ואפילו… חלומות היברידיים. אני שונאת את מסכי המילים שממציאים פרסומאים למיניהם. והמילה היברידית בעצמה היא פשוט מילה מכוערת. בכל מקרה (היברידי) תשובה לא הצלחתי לקבל. מה שכן, שליח מיוחד מביא לי ערכת קורונה מקופת חולים מאוחדת, הערכה מכילה מד חום, מסכות רפואיות ומד סטורציה. על הקופסה כתוב כתום על גבי כחול: "גם בימים אלו אתם לא לבד. נעבור את זה ביחד". שוב, מילים מילים של פרסומאי ממתג את קופת חולים.
אני מותשת. לישון, זה מה שאני רוצה. לא ברור לי אם זו המחלה או פינוק. מתלבטת בין כניעה לעייפות לבין מלחמה. נזכרת בתשובתו של אבי, שביקשתי ממנו להילחם בזיקנה, והוא שהיה לוחם מפואר כל חייו, ענה בהשלמה: ילדתי שלי, אני, את המלחמות שלי סיימתי להילחם. והמשיך להזדקן בחן. תנומה עמוקה כובשת אותי.
יום שנים עשר, 1.10.2020
במוקד קורונה של קופת חולים מאוחדת מסבירה לי דנה כי האחיות יודעות מתי אני מסיימת את תקופת הבידוד, והן תיצורנה איתי קשר לסיום המחלה. אני מוטרדת. אם עלי לסמוך על אחיות המוקד שרק אתמול שלחו לי את ערכת הקורונה, ייתכן שאשר על תקן חולה לעולמי עולמים. בכל מקרה, גם במוקד וגם ליזה מסבירים בפירוש כי ביציאה מהמחלה אין צורך בבדיקה נוספת, גם אם אני חיובית אני משתחררת כי כמות הנגיף קטנה ואיני יכולה להדביק אחרים.
יום חמישה עשר – 4.10.2020
מטלפנים ממוקד קורונה קופת חולים מאוחדת. אני משוחררת מבידוד, שולחים הודעה בטלפון ומכתב שחרור.
אשרי, הייתה לי קורונה…
עירית ענבר, IRIT INBAR, היא בת דודי. היא חלתה בקורונה והחלימה. אני מתלוננת בפניה על כך שאיני מסוגלת להתרכז ולכתוב, היא כותבת לי: "הגופנפש זקוקים לבהייה חסרת תכלית וחסרת דרישות. "הנפש זקוקה לירידותיה" – … תניחי לצפייה הלא ריאלית". אם כך, יש לי אישור לבהייה חסרת דרישות מפסיכותרפיסטית, מטפלת אישית, זוגית ומשפחתית ו… משוררת. מניחה כאן שיר שכתבה עירית בזמן שהייתה חולה.
הֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר / עִירִית עִנְבָּר
מָה שֶׁמְּבַקֵּשׁ לִפְגֹּשׁ עוֹלָם
חַיָּב לִנְחוֹת עַל הָאֲדָמָה
מֵעוֹלָמוֹת גְּבוֹהִים –
כְּמוֹ זֶרַע סַבְיוֹן
הַנִּתְלָשׁ מִבֵּיתוֹ
אוֹבֵד דֶּרֶךְ
נוֹתֵן נַפְשׁוֹ בָּרוּחַ
מָה שֶׁמְּבַקֵּשׁ לִפְגֹּשׁ עוֹלָם
מֻכְרָח לִצְלֹל אֶל הָאֲדָמָה –
לָחוּשׁ צִירֶיהָ, רְגָבֶיהָ
לִהְיוֹת חָרֵב, נִבְקַע אוֹ נִשְׁטַף
אֶל תּוֹכָהּ
מָה שֶׁמְּבַקֵּשׁ לִפְגֹּשׁ עוֹלָם
אֵין לוֹ אֶלָּא לְהֵאָחֵז בָּאֲדָמָה –
לִכְאֹב אֶת הַנְּבִיטָה
לְהִדָּחֵק אַט אַט בִּנְחִישׁוּת אֶל מֵחוּץ לַקְּלִפָּה
לִשְׁלֹחַ יָד חֲשׂוּפָה אֶל הַשֶּׁמֶשׁ
לְבַקֵּשׁ אֶת חֻמָּהּ
לְגַלּוֹת תַּדְהֵמַת צְרִיבָתָהּ
מִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ לִפְגֹּשׁ עוֹלָם
יַרְכִּין רֹאשׁוֹ
**
תהיו בריאים, שמרו נפשותיכם, תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה.
17 תגובות
השארת תגובה
בריאות , נחת, העיקר לא לאבד את חוש ההומור
נעמילה….בכתיבה שלך את מצליחה להכניס הומור גם במצבים עצובים כואבים ועוד.
שמחה שהחלמת בריאות לך ולכל המשפחה שנה טובה
רפואה שלימה.
נהניתי מכתיבתך.
גם הבן שלי חלה בנגיף עבר אותו בשלום.
ממנו הבנתי כי ההבראה איטית. הגוף עבר טראומה ושוק. התנהגותו שונה מכל חולי שעבר והוא בחור צעיר בריא ספורטאי ומבין בנגיפים ומחלות (חלק מעיסוקו).
מה שהבנתי שיש לתת לגוף את המנוחה להתאוששות, חובה!
לחזור לפעילות במתינות ולא להלחם ברצון לנוח.
איחולי הבראה מלאה וטובה
חג שמח.
אז באמת, לאט לאט. תודה וחג שמח
רק בריאות, יקירה, ותודה על השיתוף. הייתי איתך בזכותו.
אוייי נעמי. העיקר זה מאחורייך. למדתי ממך מה זה קורונה. תהייי בריאה!
תודה על השיתוף, אוהבת את כתיבתך, שנה טובה ומיטיבה לך ולמתי.
Yoy ishtenem!!!!!
נעמי׳קם! קראתי את מילותיך בשקיקה ובמתח רב….
כל כך שמחה לשמוע, שהבראת מהמחלה ההזויה הזאת, ושמתי, אהוב לבך, יצא חלק… גדול מהחיים!!!
נשיקות לשניכם ממני ומאנדרי המתגעגעים♥️♥️♥️
נומיק
איזה כיף שהחלמת ועוד יצא מהתקופה הזו פוסט נהדר. הרבה בריאות בהמשך. יש לנו עוד הרבה מה להספיק …..
אגב – למה רק נשים מגיבות לפוסט?! אחוות נשים לנצח!!
לא שמתי לב שרק נשים מגיבות לפוסט.
אני מקבלת המון תגובות במייל, לא לאתר.
אולי הגברים ביישנים?
נעמיייייי, הגם בארזים נפלה השלהבת??? העיקר שאת אחרי זה , מליון נשיקות!
נעמיקאן. איזה פוסט נהדר. אם כבר בבידוד אז עם מילים כאלה וכישרון כזה. לחיי החיים הנובטים והניבטים אלי ים
אני שמחה שהבראת, אחרת – איך נוכל להגשים פעם את הסלט ההוא בשידור חוזר, בבית קפה בירושלים, בשבת בבוקר….
נכון, אבל אויה אויה, נדמה לי שסגרו את בית הקפה ההוא.
נומיקן אין כמוך.ככ אוהבת את הכתיבה שלך. צחקתי ורציתי שתמשיכי…טוב שאת אחריי וטוב שהגוף היה חזק ועברת את כל זה בקלות יחסית. אוהבת
לנעמי, נהניתי לקרוא, כתוב בהומור אבל את מתארת היטב את מה שעברת. מצטערת שלא ידענו שאת חולה , היינו עוזרים בשמחה. העיקר שהבראת והכל מאחורייך , שנה טובה ובריאה
נעמי המדהימה,
את פשוט קוסמת מילים, העברית נתונה למשמעתך ואת עושה בה להטוטים. יוצרת מתח, עניין, צחוקים למכביר ואף תורמת ליידע חדש ממקור ראשון ששום אלרועי פרייס לא משכילה לתת.
אשמח גם לדעת איפה עשית התחדשות, פרטים למייל בבקשה.
באמת הכלב מכושף, כל הזמן מסתכל על מתי בכזאת הערצה?