היו לנו, לבעלי עליו השלום ולי, שתי כוסות תואמות לקפה של בוקר. אם כי, למען האמת ההיסטורית עלי להודות שמעולם לא שתינו אותו יחד, כפי שאפשר להבין בטעות ממשפט הפתיחה המרמז על אידיליה של בוקר. הכוסות נקנו בסוף שבוע מושלם שבילינו בווינה. אחת מהן נקראה "החיבוק" והשנייה "הנשיקה". כוסות יפהפיות, מעוטרות בפרטים מציוריו הצבעוניים והמוזהבים של גוסטב קלימט, שוליהן פס זהב.
זמן קצר לאחר מותו נשברה "החיבוק".
אני המשכתי לפתוח את היום בקפה של "הנשיקה". טקס הבוקר שלי הינו מדוקדק ביותר.
עם שאני מתעוררת, בעוד אברי מלאים שינה, אני מהדסת למטבח, מניחה בכוס מחצית תכולתה של שקית סוכרדיאט וכפית גדושה של קפה שחור של "עלית." אני מקפידה לשים קודם את הסוכר ורק אחר כך מגיע תורו של הקפה. אסור שדבר יחצוץ בין הקפה למים הרותחים ויפריע להתמוססות הקפה. אותו עקרון אוסר לערבב בכפית בשלב זה, שכן זו תפחית את מידת חומם של המים ותפריע לתהליך הבישול. כעת אני מכסה את הכוס בתחתית נאה שקוטרה מתאים בדיוק לפתח, ומתפנה להאכיל את בובה, שבמשך כל הפולחן הזה צמודה אלי, זנבה מתכשכש מהתרגשות לקראת שמחת ארוחת הבוקר שלה, מזכיר לי להפעיל את שמחת היום החדש שלי, ולהגיד תודה על כל מה שיש. אחר כך אני מכניסה את העיתונים, ולפי מצב רוחי – אם רע, אני חוזרת למיטה עם הקפה והעיתונים. אם טוב – אני יושבת בגינה וקוראת.
רק אז, כשהקפה כבר מבושל היטב, אני מסירה את הכיסוי מעל הכוס, בוחשת, מחכה מספר שניות שירגע – ולוגמת לגימה ראשונה.
במשך שנים השכמתי קום ופתחתי כך את היום.
לאחר מותו כבדה עלי שנתי ואחרתי להתעורר. בכל בוקר התקשיתי להגיח מתרדמת הבלהות שלי והייתי צריכה לגייס מחדש את כוחותי כדי לצאת מהמיטה. זה היה מצב מוזר. ידעתי, שלטובתי עלי לקום, אבל משהו בי רצה להתפנק ונשאר לשכב, למרות שהפינוק הזה כלל לא היטיב איתי, ורק גרר אותי למטה, המשך לחלומותי המסויטים.
הקפה היה התהליך שחצץ בין הלילה ליום. אבל בשבילו הייתי צריכה לחלץ את עצמי מבין המצעים.
באותו בוקר הייתי כבדה מאד. נזקקתי נואשות לקפה שלי, אבל לא הצלחתי לקום.
חיכיתי עד ששמעתי תנועה בחדרו של בני, שחזר לגור עימי בביתנו בשנת האבל הראשונה, וביקשתי ממנו לפנק אותי בקפה חזק כמו שאני אוהבת.
זו הפעם הראשונה שביקשתי דבר שכזה. מהר מאד התברר לי שזו תהיה גם הפעם האחרונה, אבל באותן דקות עוד לא ידעתי את זה, וחיכיתי לטוב.
אחרי זמן, שנדמה בעיני כנצח, הגיע הקפה ובני המשיך לארגן את תחילת היום שלו.
הקפה הגיע בכוס חרסינה לבנה וסתמית, גדולה מדי, ולא מכוסה. לא אמרתי דבר. הרי אני ברת מזל – יש לי ילד שמביא לי קפה.
לגמתי שלוק, וירקתי מיד בחזרה לכוס.
הקפה, השחור, היה קר לגמרי, גרגרים צפו על פני המים. אפשר היה ללעוס אותו אם הטעם לא היה כל כך נורא.
תהיתי, כיצד הצליח בני, ששותה בעצמו קפה שחור, להכין קפה כל כך רע.
בנקודה זו עלי לציין שהבחור הזעצר הינו בוגר, בהצטיינות יתרה, אחת הפקולטות היוקרתיות והיותר נחשבות באוניברסיטת תל-אביב. את זה אני מציינת לא כדי להשוויץ, חלילה, אלא כדי להזכיר, לעצמי בעיקר, שהוא מצויד במנת משכל ממוצעת, אם לא למעלה מזה.
התלבטתי אם בהמשך למצב רוחי הירוד לגלוש למסע רחמים עצמיים – אף אחד לא יודע מה אני אוהבת, לא שם לב אלי וכיוצא באלה. אבל וויתרתי. יותר משהייתי מסכנה הייתי סקרנית, איך, לעזאזל, הוא עשה את זה.
קמתי להכין לי את הקפה שאני אוהבת. לפחות אני יודעת מה אני אוהבת, גם זה שווה משהו.
בני, שהיה מאד מרוצה לעצמו, האיר פניו אלי. איך היה הקפה? שאל בגאווה. אני יודעת שצריך לתת לילדים חיזוקים חיוביים. אבל זה?
"אני חייבת להגיד לך" עניתי, מתבוננת בפניו היפות מצפות למחמאה, "שזה היה הקפה הכי גרוע ששתיתי בימי חיי. איך הצלחת לעשות אותו?"
"אה" הופתע המצטיין. "בדיוק אתמול שמעתי שאם שופכים מים רותחים על הקפה הוא נשרף. לכן, צריך לשים קודם מים קרים. זה לא טעים?"
"תעשה לך אחד כזה ותראה בעצמך" עניתי.
טוב, הוא חיבק אותי במקום. והודיתי בליבי, באמת, על מה שיש לי.
הבוקר נסדקה "הנשיקה" ועשתה את דרכה האחרונה לפח.
חוץ מליבי, אני לא מחזיקה חפצים שבורים בבית.
השארת תגובה