חיינו היו מלאים משפחה, חברים ואנשי עסקים. במלאת שלושים למותו הגיעו כולם לאזכרה. מרביתם נדדו אחר כך לגינת ביתנו וטרפו בחשק עז את התקרובת שהכינה מבעוד מועד ענת חברתי למודת הנסיון, ששמה לב שאנשים שחוזרים מבית הקברות זוללים בתיאבון רב כל אשר מונח לפניהם, לאמור – חיים אנו.
בשעות אחר הצהריים של אותו יום שישי, עם תום המהומה התפזר הקהל. נותרנו הילדים, אני ונוקי, חברתי, שהתעקשה שנלך שלושתנו להסתפר.
הלכנו להסתפר. אני חזרתי לפניהם. מהראי ניבטה אלי אישה קצת יותר רעננה מזו שלא העזה להתבונן בפניה בחודש האחרון.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. כיצד לאחוז בחזרה במציאות. לאט לאט התחלתי לסדר ולנקות. פעולות טכניות, פיזיות, פשוטות. כשסיימתי לשטוף את הרצפה והבית לבש את צורתו ניצבתי לבדי באמצע חדר המגורים, בשקט של ערב שבת בעיר חובשת כיפה. פתאום החל להתעמעם אורה של הנברשת הגדולה התלויה במרכז החדר, עד שכמעט כבה, ואז חזר והתעצם למלוא עוצמתו, ושוב התעמעם וכמעט כבה, וחזר ועלה והאיר את החדר.
לא היה איש בבית, ואני לא נגעתי במתג.
כמה מתאים לו.
המנוח שלי היה חובב טכנולוגיה מושבע. לעיתים מזומנות התרגזתי עקב קשיי ההפעלה של מכשירים "פשוטים" ביותר, שהייתי צריכה "רק" להבין את ההיגיון של הפעלתם. אבל לא הבנתי, ולא הייתה לי סבלנות לכל החידושים שצצו בביתנו חדשות לבקרים. הייתה בינינו בדיחה שאמרה שאם הוא "הולך" לפני – לי אין מושג איך מפעילים את הבית.
וזה בדיוק מה שקרה.
אבל כעת, דווקא בגלל הבורות הטכנית שלי, היה ברור לי מה מתרחש. האיש שלי אמר לי שלום. כנפי נשמתו ריחפו ריחוף אחרון בבית שכל כך אהב. נשמתו אמרה לי תודה על ההלוויה המכובדת, על הפרידה הטובה, על טקס האזכרה המרגש, על המצבה המיוחדת שלא יכול היה לבקש לעצמו יפה ממנה. האור שהמשיך לרדת ולעלות אמר לי שהוא עובר בין חדרי הבית ונפרד לשלום. הוא לא יחזור לכאן יותר.
במשך כל החודש הראשון, מהרגע שבו הבנתי שהזעקות והטלטולים לא יחזירו אותו מהמקום אליו הלך, ועד הרגע הזה, הרגשתי שהוא נמצא בבית. דיברתי אליו. בעיקר דיברתי על אהבה, תודה, סליחה והיסלחות. היה גם כעס. ושחרור. שחרור שלו. שלי.
למען הגילוי הנאות עלי לציין שהוא מעולם לא ענה. אבל משהו בתוכי נרגע, כאילו היו שם תשובות.
עכשיו, עמדתי בלב ביתנו, מדברת אל הלַמְפָּה, צוחקת ובוכה. לא יכלה להיות אמירת שלום הולמת יותר לאיש המשעשע הזה שהחליט להראות לי מה הוא יכול לעשות משם, מן העבר השני.
כבר התגעגעתי אליו.
ההבהובים נמשכו עד שעלה בדעתי שבכל זאת קיים כנראה איזה מנגנון מכני המופעל בנוסף לנשמתו של בעלי. ואז גיליתי שאכן, מתג ההפעלה כלל אפשרות עמעום, עליה לא ידעתי.
נפרדתי ממנו לשלום סופי, לחצתי על המתג ומשחק האורות נפסק.
ילדינו חזרו מן המספרה, שערם קצוץ ונוצץ, לחייהם גלוחות למשעי, חיוך נבוך על פניהם. ילד הקטיפה השחורה, ילד הפלדה התכולה.
תם חדש האֶבֶל הראשון. ימי חולין אפורים חיכו לנו, מוארים בזוהר משונה של העלמותו הטרגית. ובית עתיר פטנטים וחידות שהמנוח המשיך לחוד לי עוד זמן רב.
השארת תגובה