זה זמן מה חשדתי כי כאשר איני בבית, בובה נחה לה במיטתי, שבר שהיה אסור עליה באיסור מוחלט. בכל פעם כשנשמע צליל המפתח שלי סובב בחור המנעול, טפפו רגליה במדרגות וכשפתחתי את הדלת, היא קידמה את פני מכשכשת בזנבה, כאילו כלום, למעט העובדה שמבטה חמק ממבטי. מצאתי לכך גם ראיות שעירות בין מצעי, והיות ובאותה עת לא החזקתי במאהב ששיערו לבן וקצר, האפשרות היחידה שנותרה הייתה – הכלבה.
יום אחד, לא טרחה אפילו להסתיר את הפשע, ונשארה מולי, במיטתי שלי, שרועה בנון שלנטיות אלגנטית. באותו רגע, כשתפסתי אותה "על חם," צרחתי עליה ושקשקתי בקופסת הפח הריקה, אותה הכינותי מראש, בתוכה כרכש צרור מפתחות ישן. בובתי, הענקית עדינת הנפש, נמלטה כל עוד רוחה בה, ומאז, אגב, לא שבה לבקרני בחדר השינה המאיים.
אבל הבנתי שאם ברצוני להמשיך לחיות איתה – עלי לאלף אותה.
לא מזמן סיפר לי חברי מיורצ'יק, שהחליט לאלף את כלבו שְלוּפִּי. המאלף העביר לשניהם שעור, וחזר לאחר שבוע, לבדוק כיצד התקדם הצמד. הוא לא היה מרוצה, ונזף במיורצ'יק במבטאו הרוסי הכבד: "אני רואה כלב למד הרבה, אתה לא למדת כלום." מיורצ'יק המשיך לנסות לאלף את שְלוּפִּי, ללא הצלחה. לבסוף עלתה על דעתו סיבה אפשרית לכך שכאשר המאלף פוקד על שְלוּפִּי "שב" – שְלוּפִּי יושב, וכאשר הוא, מיורצ'יק, מצווה עליו, שְלוּפִּי מזנק לשני סיבובים באוויר ונוחת בכירכורים חסרי פשר.
מיורצ'יק כחכח בגרונו, ובמבטא רוסי כבד נבח על שְלוּפִּי – "שְלוּפִּי שב."
ושְלוּפִּי ישב.
נו, ואני ממש לא התחשק לי כל מאבק הכוחות הזה. היו לי מספיק מלחמות בחיים גם בלי קרבות כלבות.
אבל לא הייתה לי ברירה.
סמוך לבית מצאתי את ג'ף וענת שהקימו את "האוליווד". גן עדן לכלבים.
כשבובה משכה אותי בהתלהבות לתוך המתחם, הביטו בשתינו ושאלו – "מי כאן בעל הבית?"
ומיד החלו לאלף – אותי.
מערכת יחסי עם בובה הייתה דומה במידה רבה למערכת יחסי עם ילדי כשהיו קטנים. משחק עדִין של תמיכה והמרצה, חופש וגבולות. כאן הסתבר לי שכלב זה לא ילד (הפתעה, הפתעה). כלב הוא חיית להקה, שזקוקה למנהיג. בכל רגע ורגע עלי להפגין מול בובה מנהיגות ולהראות לה מי החזק, מי משתינו היא נקבת האלפא.
ככלל בחיי, המעטתי ככל האפשר להפעיל כוח. בעודי מספרת לעצמי שאני שומרת אמצעי זה למקרים קיצוניים בלבד, קרה מה שקורה עם כל שריר שאינו עובד. הוא יצא מכלל שימוש.
אבל חיי החליטו אחרת בשבילי.
הרגע הנורא ההוא, בו הבנתי שבעלי אינו ישן, כפי שמוחי, שהשהה את האמת עוד שברירי חסד ספורים, דיווח לי, אלא הוא מת.
שניות לאחר מכן היתמרו שני בני מאחורי. אני זוכרת היטב את ידי פרושות לצדדים באלכסון מנסות להגן עליהם. את תחושת המשולש בו הרגשתי שאני הבסיס והקודקוד גם. ולפני שבקעו הצרחות, הספקתי לחשוב בצלילות מפוכחת שעכשיו זה המשחק שלי. אף אחד לא יעשה את העבודה בשבילי. והילדים צריכים לראות שיש מי שמוציא את העגלה הזאת מן הבוץ בו שקעה. והמישהו הזה הייתה אני.
שם המשחק אליו נקלעתי היה משחק הכוח. בעיקרו ספורט של גברים, אבל לא רק. למרבית ההפתעה והמזל התברר שאני שחקנית לא רעה.
אבל עדיין, זו לא הייתה ההתנהלות הטבעית שלי, ובעיקר בביתי, העדפתי לנוח. הדבר האחרון שהיה חסר לי כעת היו מאבקי שליטה בחדר השינה. זו הייתה עיסקה גרועה. גם להיות אלמנה, וגם לריב על המיטה.
בהאוליווד, בחסותם של ג'ף וענת, פקדתי על בובה בקול משכנע "בובה שבי." היא לא זזה ורק הביטה לכל הצדדים, כאילו סתם. חזרתי על הפקודה. "אל תחזרי" אמרה ענת. "אולי היא לא זוכרת כבר" הצדקתי אותה (השלב הבא יהיה אבחון לקויות למידה). "היא זוכרת מצוין" אמרה ענת, תביטי בה. אוזניה היו מקופלות, וזנבה השמוט נע לאיטו מצד לצד. "עכשיו זה מבחן סבלנות." חיכינו. בובה לא זזה. נתתי לה מכה קלה בצד הגוף, שסימנה שהתכוונתי למה שאמרתי.
בובה התיישבה מיד.
את הפקודה "ארצה" לא עלה בדעתה למלא. דרכתי על הרצועה, כך שהיא הוכרחה לכרוע, אבל עדיין לא לרבוץ. היא המתינה בתנוחה הלא נוחה הזאת, ואז, כדי להציל את כבודה התחילה לרחרח כאילו מלכתחילה זה היה רעיון שלה והיא בדיוק התכוונה לרחרח שם. זה לא שהיא נכנעה לי, חס ושלום.
ואז ירדה ל"ארצה".
כך זה נמשך. אני פקדתי, היא התעלמה, הפעלתי כוח, היא צייתה.
התאלפנו.
השכמת הבוקר קשה לי. אני מנסה לקחת את הזמן הזה בערפיליות רכה, פינוק קטן שלפני האור האכזר. טיול השחרית עם בובה מכריח אותי לפתוח כל יום באימון כוח ממוקד, להפוך לנקבת האלפא המובילה את הלהקה. זאת, אם אני לא רוצה למצוא את עצמי נגררת ברחובות העיר אחרי חור התחת של כלבת אלפא ענקית שמחליטה בעצמה איפה לחרבן ואיפה לנוח.
לפעילויות הקשוחות, מרביתן מתבצעות באורו המלא של היום, אני מגיעה בשרירים מחוממים, חזקים וגמישים.
יתכן, שאם הייתי נוהגת כך בזמנו עם כמה הולכי על שתיים, הכל היה נראה אחרת.
ויתכן גם שלא.
השארת תגובה