חלפה שנה וחצי מאז מותו של המנוח שלי והבית ממשיך לחוד לי חידות.
המנוח העריץ דברים מושלמים, והיה מוכן לטרוח הרבה, וגם לשגע את בעלי המלאכה סביבו כדי להשיג את רצונו. כתוצאה מכך מעולם לא נראו בביתנו כבלים, חוטי חשמל, צינורות וכיוצא באלו, מיני מעבירים המסגירים את סוד ההפעלה של מכשירים שונים. כל הצנרת חבויה בקירות ללא כל רמז למאמץ החבוי מאחורי הקסם האלגנטי של הופעת חשמל, מים, מוסיקה, תמונת טלוויזיה, תקשורת מחשבים וטלפונים – כל המאמץ הזה הוסתר היטב בקירות.
הכל מושלם.
הבעיה מתעוררת כאשר מתרחשת תקלה. שזה לכשעצמו אירוע ביש המבטא את חוסר המושלמות המצער בעולמנו. בהיות המנגנונים סמויים מן העין, איתור מקור הקלקול, ותיקונו, הופכים למבצע מסובך, מורט עצבים ויקר.
יום אחד קלטה אזני רחש מבשר רעות. זה נשמע כמו מפל מים זורם בעוז בתוך אחד הקירות של חדר הארונות, הצמוד לחדר האמבטיה, בחדר השינה, הממוקם קומה מעל המטבח. הצמדתי אזני לקיר. בהחלט זרם שם אשד מים. יכולתי להישבע שבעשרים השנים שאני חיה בבית, לא שמעתי אותו קודם לכן. הזעקתי את שרון, יד ימיני לענינים שכאלו. הקשבנו שנינו לקיר, שכמובן שהשתתק מיד עם בואו של המומחה. חיפשנו פתח כלשהו שיתן בידינו קצה של חוט לפתרון התעלומה – נָאדָה. הקיר שתק, ולא נראה בו שום פתח תקווה.
נורא לא רציתי להגיע לרגע שבו תתגלה הקטסטרופה במלוא הדרה ואני אומר – "אהה, אז זה מה שזה היה!"
אבל לא הצלחתי.
כשבועיים לאחר מכן שמעתי לפתע גשם יורד בתוך המטבח. מסך מים, מרהיב אגב, איך לא חשבתי על זה קודם? ניתך מאחורי הארונות העליונים על משטח השיש הירוק. גמדי המטבח, שניצבו בפנים החלון, השתאו לשינוי סדרי עולמם שעד כה היה יבש ובטוח. אגם מים פיכה ועלה מתחת לארונות המטבח התחתונים, לשמחתה של בובה שהחלה ללוק בהתלהבות מים חיים.
אני איבדתי את עשתונותי, וגם כששרון הורה לי בטלפון לסגור את הברז הראשי, לא הצלחתי להיזכר היכן הוא ממוקם, הגם שידעתי זאת היטב בעקבות תקלות קודמות.
טוב, שרון הגיע וסגר את הברז.
הפעם, לאחר חיפוש אינטנסיבי, גילתה עינו החדה של שרון מסגרת מוסווה היטב בדופן הפנימי של הארון, בחדר הארונות, הצמוד לחדר האמבטיה, בחדר השינה, קומה מעל המטבח. משהצלחנו לפתוח אותה התגלתה מאחוריה מרכזיית ברזים. אחד מהם היה מפוצץ. אני בטוחה ששמעתי אותו (את הברז) אומר: what took you so long?
"אהה" אמרתי "אז זה מה שזה היה!"
אלו רגעים בהם אני מודה שמזלו של בעלי שהוא כבר מת, שאם לא היה מת, הייתי הורגת אותו במו ידי.
השכם בבוקר ביום המחרת נפלו לתוך שנתי האינסטלטורים. התעטפתי בחלוק ופתחתי את הדלת כמו שהייתי – בעיניים מפלבלות ותלתלים פרועים לכל עבר. באינסטינקט מדיארי עתיק וחסר תוחלת ניסיתי לבחוש באצבעותי ולארגן את שערי למבנה קצת יותר מתקבל על הדעת. בפתח עמדו צמד אינסטלטורים, אחד גבוה דק ושתקן, השני גוץ ודברן.
ארך הלשון פצח מיד בסידרת מחמאות שהגם שהייתי ישנונית למדי לא התקבלה על דעתי. "עזוב בחייך" אמרתי לו "תן לי להתחיל את היום". הוא המשיך בנאומו הנלהב, כשהשתקן, דלי בידיו וחיוך קטן בעיניו, מהלך אחריו ושניהם נלווים אלי לחדר הארונות, הצמוד לאמבטיה, בחדר השינה, בקומה מעל המטבח. "אמא שלי תמיד אמרה לי שאת היופי של האישה רואים על הבוקר. כשהיא ככה. לפני שהיא שמה את הצבעים" הספיק לומר לי לפני שהשתטח על הפרקט ופנה אלי בתמיהה – "בחיים לא ראיתי כזה דבר כזה" (הוא התייחס לברזים כמובן, ולא אלי, יפהפיית בוקר טרוטת עיניים שכמוני). "מי שעשה את זה לא חשב על תקלה, אין שום גישה לתקן את זה". "כן" עניתי, "אני יודעת. בעלי אהב דברים מושלמים, ללא תקלות". "רואים, רואים" הזדרחו לעומתי פניו (הפעם התייחס אלי).
בכל אופן הם שהו שם כמה שעות במהלכן הצצתי מפעם לפעם לדרוש בשלומם ותמיד זכיתי בשלל מחמאות שהלך והתעשר ככל שהתחוור לגוץ הפטפטן שאין סכנה אמיתית שאחשוק בו ואעתר לפתע למטר דברי החלקות שלו.
לאחר שהלכו התברר לי שמדיח הכלים, שעמד בלב מפלי הניאגרה שבמטבחי, שבק חיים. בהשראת פתאום טכנולוגית הבנתי שכנראה יש קצר, ועלי לחכות שהחוטים (הסמויים, יש לזכור) יתייבשו. צלצלתי לאינסטלטור לוודא שהשערתי נכונה. הוא הצר על כך שחיפשתי אותו בעניינים מקצועיים בלבד, וגלה את אזני כי זכיתי מפני שלא לכל אחת הוא מגלה את "רחשות ליבו".
חיוך ליבי שלי היה אמיתי ושמח.
אה, כן, נזכרתי – מישהו מכיר חשמלאי טוב?
השארת תגובה