כשהייתי בת שבע עשרה וחצי הכרתי את מי שהיה לבעלי כשמלאו לי עשרים.
במותו הייתי בת חמישים וחמש.
מעולם לא הייתי לבד. תפיסת החיים שלי כאדם בוגר התעצבה איתו ומולו. באהבה, בשמחה, בהצלחות, בכישלונות, בחיכוך שבינינו, במריבות, בהתפייסויות, בהשלמה.
פתאום לא היה מולי איש. לא היה עם מי להתווכח. לא היה את מי להאשים.
אני יודעת, שלאחר מותו, הוא, וחיינו המשותפים אמורים היו להפוך למושלמים, לפחות בזכרוני.
אלא שמשום מה אצלי זה לא עובד ככה. מה שכן עובד, זו הפליאה של תהליך גילוי עצמי, של אישה שנחתה עליה טרגדיה, בשוליה ביצבצה חרות מסוימת, לבדוק מה שלה, מה היה שלו, מה היה של שניהם.
כי גם הדבר הזה שהיה בינינו, הישות הזאת, הזוגיות, על כל מה שהיא הייתה – מתה, בהעדרו.
בהיסוס ואחר כך בכוח, משכתי אלי את שולי אדרת החרות הנחבאת ופרשתי אותה לאור.
ואותה אישה, שחשבה שהיא מכירה את עצמה, נכונו לה כמה הפתעות כשהמשיכה את הדרך. לבדה.
ערב אחד אחרתי למפגש של פרלמנט המכשפות. "אה," הפטירה לעברי אחת המכשפות, החביבה עלי ביותר, "את לא זורקת זין עלינו". "אני? שמגיעה עם סלט החסה המפואר שלי שעשיתי במיוחד בשבילכן כמו שאתן אוהבות? למה את אומרת דבר כזה?" נדהמתי. "כי את תמיד מאחרת נורא" ענתה לי. "אני?" הייתי המומה, "אני דייקנית כפייתית". כל המכשפות בחדר פרצו בצחוק.
צחוק של מכשפות, אתם יודעים, זה דבר שגורם לבת אדם לחשוב.
מספר ימים לאחר מכן מצאתי את עצמי טסה במהירות גבוהה בהרבה מהמותר, מאחרת לפגישה חשובה. "אח," גיחכתי לעצמי, "נהייתי אלי" (בעלי ז"ל). ופתאום היכה בי הגיחוך בחזרה. באמת, נהייתי אלי. איך זה קרה? הרי תפקיד המאחר במשפחה היה שלו, לא שלי. והוא מילא אותו בדבקות יתר שהטריפה את דעתי. אז איך קרה שאני, הדייקנית הכפייתית, דוהרת ומאחרת?
צחוקן של המכשפות עדיין הדהד באזני. אז התחלתי לחשוב. גלגלתי לאחור את חוט הזיכרון.
לפגישה הרשמית הראשונה שלנו הוא דווקא הקדים ומצא אותי חובשת לראשי מה שהיינו קורין "אבו עגילה". שכן אז, תלתלים היו אסורים באיסור חמור. על קודקודי התנוססו שני גלגלי שיער, "רולים," מפוארים, סיכות ראש הידקו את שערותי שסובבו והקיפו את המגדל הדוקרני, והבטיחו כי שפעת שערי תהיה חלקה וישרה כאשר אשחרר אותה לחופשי. אלא שהוא לא ידע זאת, ובחשש מה שאל – "עם התסרוקת הזאת את יוצאת?" בדיעבד התברר שפרץ צחוקי המתגלגל גבר על הרושם של הפְרִיזוּרָה (תסרוקת בלשון הורי) המשונה שפתחה לו את הדלת.
לחתונה שלנו – אחרנו. באותו זמן זה לא היה אופנתי. משום מה הוא התעקש לחכות. את פנינו קידמו בנזיפות הורינו המודאגים. לא ידעתי שזאת קבלת הפנים שתחכה לי במרבית האירועים מאז ואילך.
זמן מה אחרי נישואינו, הוא יצא בערב, רכוב על אופנוע, לקנות סיגריות בקיוסק שבפינה. אחרי שלוש שעות הוא עדיין לא שב הביתה. לא היה לנו טלפון. לקחתי כסא והצבתי אותו מצידה הפנימי של דלת הכניסה לדירה. ערמתי עליו את כל הסירים, המכסים והמחבתות שהיו במטבח. וחיכיתי.
התבהלה שנפלה עליו עם "נפילתו" לתוך סידרת הקרקושים הרועמת סיפקה את יצר הנקמה והשעשוע שלי. שמחתי שהתאפקתי ולא חיכיתי לו מאחורי הדלת, מערוך בידי, כפי שהתבקש, למעשה, מכל הקריקטורות שעיצבו את תחילת חיי הנישואים שלנו.
טוב, אבל זה היה במהלך ארבע השנים הראשונות. הפרומונים המשתוללים, מולקולות האהבה המסתוריות, געשו בדמנו ועשו את שלהם.
עם השנים הלכו וגברו איחוריו. מולם – התחזקה דייקנותי והפכה לנוקשה. התבצרתי בעמדתי מול התנהגותו. החלטתי שאני דייקנית. חשבתי שבחרתי באופן חופשי. הרי כולם יודעים שהערך "דייקנות" הוא הנכון, הצודק, ולא "איחורים".
אבל אחרי שהמכשפות צחקו עלי, שמתי לב שאכן, משהו התרווח סביב הזמן. מחוגי השעון נעים היום אחרת. הרבה יותר בשקט, ברכות, פחות החלטיים משהיו פעם. אם בחיי הקודמים שעה נקובה הייתה נקודה אחת שחורה מרוכזת ומאיימת, נקודה ברורה שלא הותירה שום אפשרויות אחרות, הרי שעכשיו התרחבה הנקודה הזו על קו הזמן והייתה למעין מלבן אפרפר שנמשך חצי שעה למשל. כלומר אם קבעתי בשעה שמונה, אפשרי שאגיע בשמונה וחצי, ללא לחץ, ללא רגשי אשמה, וללא תחושה שאחרתי.
מוזר מאד.
אני מתחילה להבין את הריקוד שרקדנו שנינו, המנוח ואני, סביב מחוגי השעון. הנוסחה שהתקבעה בראשי לא אפשרה לי שום גמישות סביב נושא הזמן. שכן התוצאה הסופית הייתה תמיד סכום מצטבר של האיחור של שנינו. זאת אומרת – משך השתהותו של בעלי היה קבוע יחסית לרגע בו אני הייתי מוכנה ליציאה. כל התמהמהות שלי היתה מתווספת להשתהות שלו והופכת את הגעתנו לאירועים לכמעט מיותרת. לכן במסגרת הישות הזוגית שלנו, לי לא הייתה זכות איחור. וויתרתי עליה. ביודעין. כדי שסך כל תוצאת הפעולה הזוגית יהיה סביר, מתקבל על הדעת. כעת החזרתי לעצמי את הזכות לאחר. מעט. לנשום עם הדקות המתקתקות ולא נגדן. זה לא כל כך יפה, אבל זה אנושי. והלא כבר הכרזתי, קבל עם ועדה, שאינני מושלמת. והאחריות, כולה שלי, אבל רק על עצמי, לא על ישות שעל מחציתה אין לי שליטה.
עדיין, אני משתדלת לדייק. אבל כבר אינני פוחדת ממחוגי הזמן.
גם בני לוקים במחלת האיחורים. כשהתפרצתי פעם בכעס ענה לי הצעיר – "אני משמר את המורשת של אבא." הצעתי לו ביובש לשמר דברים יותר מוצלחים שהיו באביו. מעניין ממי הוא ירש את ההומור הזה.
דווקא את מותו הוא הקדים, בעלי, בהרבה.
השארת תגובה