בוקר ברוקליני אחד ירדתי לקנות ירקות לסלט ישראלי חתוך גס לילדי המתגורר בניו יורק, וללילי, חברתו. מזג האוויר היה עכור. מעט אנשים נראו ברחוב בשעה זו של היום. צעדתי בנחת לעבר החנות של הפולנים, חולפת בדרכי על פני שרשרת חנויות אפורות וקטנות בטעם רחוב אלנבי שלנו, מכבסה מנוהלת ביד רמה על ידי פולניה רחבת גרם, החנות של זוהר, ערבי ישראלי, שאימו בוכה בשיחות הטלפון על המרחק ביניהם, וכשהיא מגיעה לביקור היא בוכה על געגועיה לארץ, העיקרון הוא – שהיא בוכה, זוהר חושב שזה גורלן של אימהות – לבכות, וכשאינו מנחם את אימו ואת עצמו הוא מוכר מוצרים לחיות מחמד, חנויות דליקטסים מעוטרות בווילאות של נקניקים תלויים וחזרזירים וורדרדים, באחת מהן שכב בחלון הראוה במשך שבועיים תמימים, על מצע גרגירי אפונה, מפתה עוברים ושבים, תרנגול הודו ענק מבושל ואומלל, גזר כתום דהוי תקוע בישבנו, חנות מהוה לבגדים וחפצים מיד שנייה, חנות "בדולר הכל" זיל הזול, חנות למוצרים פגומים שם אפשר לרכוש במחיר מצחיק מציאות מדהימות כמו חבילת פונדו יפהפיה של ….. שוקולד מקס ברנר שאחת מצלוחיות הקרמיקה שלו סדוקה, דנקן דונטס מקדמת את בייגל הטונה הבריא שלה לצד סופגנייה מזן חדש מצופה פלסטיק ירוק מנוקד בגבישי מנטה לבנים, הסקרנות המזועזעת שלי חייבת לטעום, טעים, סופרמרקט כתום וקר של שולי העיר, סופרמרקט יקר ומעוצב למוצרים אורגניים, חנויות לממכר פריטים לקראת חג הקריסטמס הבא עליהם לטובה, ירוק לבן אדום וזהב מקשטים את הרחוב ומכל עבר מחייך אלי סנטה קלאוס שנדמה לי לפתע ליהודי חרדי שחבש מצנפת ליצן אדומה מעוטרת בפרווה לבנה וקורץ לי את הידוע רק לשנינו, זה לא אמיתי כל זה, זה רק בכאילו.
ובתוך האפרוריות המנוקדת פתיתי זוהר מסוכרים של "כאילו" מחלחלת לתוכי הכרת אי השייכות שלי והיא הולכת ומתפשטת ומקיפה את כל חיי ומגיעה עד רעננה הרחוקה בארץ ישראל. פעם, בחיים אחרים, היו ילדים לרחוץ עם ערב, לשיר שיר ערש ולהשכיב לישון, היה גבר להאכיל, היה בית – שלי. כל העוגנים ניתקו, הדברים התפרקו ואני אינני קשורה לשום כלום. לעיתים תוקפת אותי תחושת תלישות כזו גם בשדות ליד ביתי, אלא ששם, בצד הבהלה יש גם מתיקות אהבתי לארץ, מעֵין התמוססות לתוך הסביבה המוכרת, בצד ההבנה, הנעימה דווקא, של חוסר החשיבות של היותי אני ושל חיי הקטנים.
כי מה זה כבר משנה לעולם העתיק הזה.
אבל כאן, באמריקה, ברחוב ציילון הנושק למנהטן, אולי מחמת הפולניות השלטת באזור, הפרצופים הסלבים הרחבים,
הזקנות בכובעי הצמר הפשוטים הדומות לישישות שעמדו וצפו בנו מאחורי הגדרות בבואנו ל"ביקור שואה" בכפר ההונגרי שם נולד אבי, אני מתרוממת באוויר, מרחפת כאחת מדמויותיו של שאגאל, "העיירה בוערת" מגיח זיכרון שאינו שלי ממאגר הזכרונות הקולקטיבי. "היי" אני גוערת בעצמי, "תתעוררי, אל תיסחפי, את ברחוב ציילון בדרך לחנות הירקות". ומשמי ברוקלין אני מסתחררת ויורדת לאיטי על צינור החרדה ומחליקה ונוחתת בפתחה של החנות של הפולנים וקונה שלוש בננות בדולר וחמישה תפוחי עץ בדולר נוסף, אפילו שהם לא היו ברשימה שנתנה לי לילי.
נ.ב.
פרנסי הרובע מצטיינים בחוש הומור יצא מן הכלל. כאשר עולים על הגשר המוביל מברוקלין למנהטן צדה עיני על שלט דרכים רשמי, באותיות לבנות על רקע ירוק כתוב: LEAVING BROOKLYN? OI VEI
השארת תגובה