בוקר יום ראשון בברוקלין לבשתי את מיטב מחלצותי ויצאתי עם בני בֵּן לכנסייה בה הוא מנגן מדי שבוע. הכנסייה ממוקמת באחד מרובעי ברוקלין בקומה השלישית של בנין משרדים חום. אולם גדול רצפתו שטיח סגול עליו פרוש שדה פרחים שחורים, נברשות בדולח עשירות משתלשלות מהתקרה, שורות שורות של כסאות מרופדים סגול, עשרות אנשים מרביתם שחורים, מרביתם האחר – היספאנים, מביטים לעבר במת הארגמן אליה מובילות שלוש מדרגות, עליהן ניצבים אגרטלים ואדניות שופעים פרחי פלסטיק צבעוניים. שילוב מוזר של פאר ודלות מרומזת שניכרת גם בלבושם החגיגי של הסובבים אותי. שיערן של מרבית הנשים השחורות מתוח ומסודר על ראשיהן באופנים שונים המחקים, בעליבות מסוימת, תסרוקות של בלונדיניות חלקות שיער ותכולות עין. התוצאה מכמירת לב.
לחיצות יד חמות, עיניים מחייכות וחיבוקים לבביים עוטפים אותי משמתברר שבן הגיע עם אמא'שלו (!!!Ben's Mom) ועוד מארץ
הקודש. מיד מתברר לי שאני מבורכת (blessed) בבן נפלא שהוא כולו נשמה וכישרון, לבן מתברר שהוא מבורך (blessed) באמא יפהפייה ונהדרת, ובאי הכנסייה עצמם מגלים את אזני שהם מבורכים (blessed) במוסיקאי מקצועי ומלא אהבה כמו בן, המסייע בידם לפלס מסילות נכונות ללב אלוהיהם.
מה שנכון – נכון.
לילוש, חברתו של בן, ודפנה, בת דודתו, מתחבאות מפני מתקפת האהבה הזו ומסתתרות בשורה האחרונה. זה לא עוזר להן. גם הן blessed ומחובקות בלי הרף.
בשלב זה, עדיין לפני הפתיחה הרשמית של הבוקר, עומדת לפני הקהל אישה אחת ונואמת בהתלהבות על חסדיו של ג'יזוס הטוב והמיטיב. היא חוזרת שוב ושוב על אותו משפט ומפעם לפעם משנה אותו, ושוב חוזרת. אחר כך מחליפה אותה אישה אחרת. הקהל הולך ומשתלהב. שלוש נשים צעירות עולות על הבמה, הזמרת הראשית יפהפיה שחורה, ארוכת רגליים הנתונות בגרביים דקיקות תפר שחור רץ מאחור, ישבנה עטוף בחצאית קצרה בעלת שליץ סקסי, חולצתה מדגישה את מתני הצרעה שלה. ואני מבינה שאלוהים של השחורים, שלא כאלוהינו, דווקא ביחסים טובים עם הנשים. והיא פותחת את הפה, הזמרת הזאת, והיא מתחילה לשיר, מה אני אגיד לכם, קול כזה לא שמעתי במאורות הג'אז בן התרוצצתי בערבי מנהטן שלנו.
משך שעה שלמה לפני תחילת הדרשה האולם מלא שירה ומוסיקה. בן הוא ה"לבן" היחיד בכנסיה. מי שהביא אותו לכאן הוא רג'י שהגיע מגאנה לברקלי שבבוסטון וכעת הוא מתופף בקהילה של "גבעת האהבה" בברוקלין. בן מוביל את הלהקה בגיטרה החשמלית שלו, הקהל גומל לו על הסולואים נוקבי הנשמה שלו במטר מחיאות כפיים. אמא של בן, שזו כזכור אני, מחליטה שזו חוויה אנתרופולוגית, מסיטה את המתג במוחי לערוץ המדע, ומכינה את עצמי להמשך מעניין מאד.
השירה הממושכת ממיסה משהו בחזה שלי. אני אפילו לא זוכרת על מה דיבר הכומר בנאומו חוצב הלהבות, אבל פתאום חדרה לליבי הכמיהה של כל אותם אנשים סביבי, פשוטי יום, בבגדי החג הזולים שלהם, בכמיהה שלהם לחסד אלוהי, להיות טובים, שיהיה להם טוב. גדר המגן האנתרופולוגית שלי התמוססה.
כאשר החליט בן להיות למוסיקאי נדאגו מאד קרובי משפחתנו וחברינו וניסו להניא אותנו מלתמוך בו. קשים חייו של אמן ועל מה תהא פרנסתו? אביו, המנוח שלנו, שהיה איש עסקים בכל רמ"ח אבריו אמר: "בניתי בנינים ושכונות מגורים ואף אחד לא מחא לי כפיים כמו שמוחאים כפיים לבן שהמוסיקה שלו עושה אנשים מאושרים." נו, אז אז עכשיו בכיתי, בטח שבכיתי, אתם מכירים אותי. המתפללים סביבי סברו שזכיתי להארה ישירה מג'יזוס קרייסט. אלא שאני זכרתי היטב את סיפורו של פרופ' יואל הופמן שפעם אחת ישב מדיטציה ארוכה מאד כתלמיד בקבוצה ביפן. לפתע פרצה אחת הנשים בחדר בבכי גדול, המורה התעלם ממנה, הוא לא ניגש אליה. לאחר זמן פרץ גבר אחד בצחוק גדול, הוארו פניו של המורה בשמחה והוא ניגש אליו. התפלא הופמן (שאז עוד לא היה פרופסור) מאד וכתום השעור שאל את המורה לפשר התנהגותו. הניף המורה את ידו בזלזול ואמר "האישה הבוכה – היא סתם נזכרה במשהו עצוב שקרה לה פעם. האיש הצוחק – הוא הבין."
וגם אני הבנתי. הבנתי שאני לא מבינה. והייתה בכך נחמה גדולה, השמיטה של הצורך להבין, בחיקו של ג'יזוס קרייסט של השחורים, בתוך הניגונים של בְּנִי בעל נשמת הקטיפה השחורה.
וֶהֱיוֹת וַאֲנִי חִיוּך בִּקְצֶה הַדִמְעָה – הנה לפניכם קִינוּחַ בָּנָנוֹת וַחֲצִילִים
בוקר אחד כשעברנו ליד חנות ירקות קרץ לי אשכול בננות צהוב ומפתה. "אני נורא אוהבת בננות" הפטרתי לעברה של לילוש שצעדה עמדי. "אה" היא הייתה מעט מופתעת "את אוהבת חצילים?" "חצילים?" התפלאתי, "איך הם נכנסו לשיחה? אני אוהבת בננות. חצילים דווקא אני לא אוהבת". פליאתה של לילוש גברה על פליאתי. "אז את אוהבת בננות אבל את לא אוהבת חצילים" חזרה אחרי בחוסר הבנה. עצרתי את הליכתנו. השיחה הזו הייתה מוזרה מדי אפילו בשבילי. החילותי דואגת. אחרי ככלות הכל נראה שבני מתעתד לקשור חייו עם האישה הצעירה הזו שמתעקשת על החצילים האלו. "אולי את יכולה להסביר לי את הדיאלוג המשונה הזה?" שאלתי. "מה יש לך אַת עם החצילים? אני אמרתי שאני אוהבת בננות." "למה הזכרת את הבננות בדיוק עכשיו?" שאלה. "כי עברנו ליד חנות הירקות וראיתי שם בננות. זה הכל. ומאיפה הבאת את החצילים שלך?" לילוש התפקעה מצחוק, "כי בדיוק כשאמרת את זה עבר מולנו גבר שחור." דאגָתי הלכה וגברה. "ו..?" "כשהתברר לישראלים שהכושים יודעים מה זה "כושים" התחילו לקרוא להם "שחורים", אחר כך התברר שהם מבינים מה זה "שחורים" אז שינו את הכינוי ל"חצילים", עכשיו הם כבר יודעים ש"חצילים" זה שחורים אז מכנים אותם "בננות", אז חשבתי שאת מדברת על גברים שחורים."
ממרחק ראיתי את הגבר מסובב את ראשו לעבר שתי הנשים שעמדו באמצע הרחוב וגעו בצחוק פרוע.
דווקא חמוד היה הכושי שחור חציל בננה הזה.
bless you
השארת תגובה