הכל התחיל כשנתקע לאמי הרעיון הזה בראש.
נסענו לבקר את אִירֶן, אחותה הקטנה. גם קְלָרִי, אחותה האמצעית באה איתנו. בדרך לבאר שבע, פתאום אמא שלי אומרת שהיא רוצה לעשות העתק מהתליון. אני נדהמת. קְלָרִי אומרת מיד "ז'וּזִ'י, בשביל מה לך? למה שוב להתחיל עם זה?" אמי רוצה שיהיה לי תליון כזה, שזה הדבר היחיד שנשאר מאמא שלהן, שנשארה שם, ואפילו תמונה שלה ושל שלושת האחים הקטנים לא נשארה. קְלָרִי אומרת שאִירֶן לא תיתן את התליון. הם כבר ביקשו והיא לא הסכימה, אז חבל לריב. אמא שלי אומרת שהן לא יריבו. במשפחה שלנו לא רבים, מקסימום מתווכחים. קְלָרִי משתתקת, שזה המצב הטבעי שלה. אני חושבת על אִירֶן, דודתי הקטנה, שאסור לקרוא לה דודה כי היא צעירה, שבכל הזדמנות חוזרת ומדגישה שהיא הכי קטנה וכשחזרו מהמחנות היתה רק בת ארבע עשרה, ואף אחד לא חשב שהיא עדיין ילדה, ממש ילדה, והתייחסו אליה כמו אל מבוגרת אחראית והיא נעשתה מבוגרת אחראית, ובעיקר הפכה לערבוביה תוססת של מרץ מבעבע שמתגלגל באחת להתקף זעם, נדיבות שמתחלפת בפרץ תוקפנות. אף פעם לא ידענו מה יצית אותה.
אמי מסתכלת עלי ואומרת "אולי תתני לה ליישר לך את הקצוות השרופים?" הבטן שלי מתהפכת.
אִירֶן היא ספרית. דווקא את הריח של המספרה אני אוהבת. ריח של סיכוי להיות אחרת, יפה. כשהייתי ילדה בכל פעם שבאנו לבקר הייתי מובלת לכסא המספרה שמוקמה במרפסת שנסגרה בתריסול. תמיד היה צורך לתקן את התספורת העקומה שעשתה אחותו של אבי, שלרוע מזלי, גם היא הייתה ספרית. "אתם לא רואים? זה לגמרי עקום. רק ניישר קצת," הייתה אִירֶן אומרת. המספריים צקצקו באוויר. "נו, זה לא נראה אחרת לגמרי עכשיו?" בכיתי. אמי ניחמה אותי "זה יגדל שוב." אבי, ששנא שער קצר, מלמל בהונגרית "הוּיֶה דֵירֶק פְרִיזוּר". תספורת של ילד משוגע. אבל אף אחד לא עצר אותה.
כשהייתי בת שש עשרה אמרתי "לא"! מאז אף אחד לא נגע בשער שלי. מעירים לי שהוא מכסה את הפנים, אבל לי זה לא מפריע. את הקצוות השרופים אני מיישרת בעצמי.
אִירֶן עונדת תליון זהב ישן. נגזרת דקיקה, קוויה עדינים ונקיים. במסגרת אליפטית עומדת נערה צרת מותניים וזקופת גב, מנגנת בכינור, ראשה מוטה קלות לעבר חוברת המונחת על כן תווים. שערה של הנערה צנוף בפקעת על ראשה, רגליה אינן נראות מתחת לחצאית פעמון ארוכה, צפה במסגרת הזהב הסגלגלה. מאחורי גבה, על כרכובו של עמוד כותרת, ניצב עציץ, ממנו צומחים ענפים רחבים קצותיהם מחודדים, נוגעים לא נוגעים בראשה. הנערה עומדת בתווך, בין עמוד הכותרת לכַּן התווים, כינור בידה האחת, קשת בשנייה – ומנגנת. את התליון האלגנטי הזה קנה גבר צעיר ונלהב לארוסתו. הגבר היה סבי, השנה הייתה אלף תשע מאות ועשרים. סבי איזידור, "הונגרי בן דת משה וישראל', פָּרַש בצבא הונגריה, חזר ממלחמת העולם הראשונה ונשא לאישה את סבתי. כעבור עשרים וארבע שנים, כשאספו הגרמנים את יהודי הכפר, צררה סבתי התליון ואת שעון הכיס המוזהב של סבי בשקיק עור והורתה לאימי להחביא השקיק. אימי הטמינה את חבילת התכשיטים הקטנה בבור שחפרה באורווה.
כשנסתיימה המלחמה ההיא, חזרו שלושת האחיות, לקחו את צרור התכשיטים ואת אביהן, ועלו לפלשתינה, המקום היחיד שלא תבע תשלום עבור אשרת הגירה. סבי היה אז בן חמישים וארבע. איש זקן מאד. כבר לא היה לו צורך בבית משלו והוא נדד בין שלושת בנותיו. סבא שלי. הוא נישק אותי על עיני, כינה אותי דְבַש'לֶה, זִיסֶלֶ'ה וריבית דריבית, ערסל אותי בזרועותיו וקרא לי את הסיפור "כּוּשִי וְנוּשִי" בניגון הונגרי. השכם בבוקר הייתי מתבוננת בו כורך את רצועות התפילין סביב זרועו, מניח את הטוטפת על מצחו ומתפלל. "מתוך הרגל," התנצל. "התרגלתי, אין לי כוח להפסיק, בגילי." במרכז מצחו צמחה לה שומה עגולה שתמכה בטוטפת, שלא תחליק על עיניו. היבלת הקטנה הזו גם תמכה המגבעת שעל ראשו. אהבתי למולל באצבעותי את השומה והצטערתי שלאבי אין כזאת. הוא לא הצטרך. הוא לא הניח תפילין ולא חבש מגבעת.
לימים, כששמעתי את סיפורו של התליון, התקשיתי לחבר בין סבי, פייטן "כושי ונושי," לבין החייל שחזר לכפר הקטן בהונגריה, והעניק לארוסתו תליון הדור כזה. כשהלך סבי לעולם שכולו טוב, קיבלה אמי את השעון, קְלָרִי – את שרשרת הזהב ואִירֶן – את התליון. הייתי מתבוננת מהופנטת בנגנית המוזהבת שהתנחשלה על חזה הדשן של דודתי, בהתאם לגלי מצב הרוח שלה. על העולם ההוא, ממנו באה, לא דיברו. דמיינתי לי את סבתי בתסרוקתה של אמי, שערה עשוי בקפידה, השקט של קְלָרִי, וריח עוגות השמרים הנפלאות של אִירֶן.
אמי תכננה להכין לי עותק מהתליון כשאתחתן. כשזה לא קרה, ביקשה להפתיע אותי כשעזבתי את הפרקליטות ופתחתי משרד עצמאי. אִירֶן סרבה בתוקף: "בבוא היום לֵאָה’לֶה תירש את התליון וזהו". עכשיו, כשאני עומדת ללדת, אמי נחושה בדעתה. מוצא חן בעיניה הרעיון של שושלת נשים. אמי שנחנה בשכל ישר, אבל שכל ישר בלבד, אינה מבינה את הסרבנות העיקשת של אחותה הקטנה. "מה זאת אומרת כאילו שוב לוקחים לה את אמא? התליון זה אמא שלנו? תחשבי בעצמך קְלָרִי, אִירֶן כבר בת שבעים, זה נראה לך הגיוני?" "לא" עונה קְלָרִי "אבל ככה היא מרגישה." "סתם" פוטרת אמי את כל הענין "סתם רוצה להיות מיוחדת, כמו תמיד, עם הרעיונות שלה."
אנחנו יושבות במטבח של אִירֶן, אמי חובשת את תסרוקת הבלון הנוקשה שבנתה אִירֶן על ראשה. ריח הסְפרֵיי מתערבב בריחה של עוגת השמרים הטריה שאני "מיישרת" בסכין. ראשה של קְלָרִי עדיין מרוח בצבע. אמי מרחיקה את התבנית. אִירֶן אומרת: "תעזבי אותה ז’וּזִ’י, הכנתי במיוחד בשבילה." אני מושיטה ידי לתבנית, אמי מזיזה אותה לקצה השולחן. אִירֶן אומרת "יום אחרי הלידה השלישית לֵאָה’לֶה לבשה את הג'ינס מהתיכון." אמי נועצת בי מבט כועס. אני מניחה לסכין. "גם זה לא נורמלי, להיות כל כך רזה אחרי שלוש לידות" מנסה קְלָרִי להציל את כבודי. מבטה של אמי משתיק אותה. היא מתכוונת לבקש את התליון והדבר האחרון שהיא רוצה עכשיו זה ריב. אבל דבריה של קְלָרִי חולפים באוויר ללא חשיבות מיוחדת, כמו תמיד. אני מחייכת אליה בתודה, גרגירי פרג בין שיני. אמי מכחכחת בגרונה. "אִירֶן" היא אומרת, מסבה מבטה אלי, "את יודעת שבחודש הבא טָלִי תלד". אִירֶן נעלבת "מה חשבת שאני יכולה לשכוח כזה דבר?" אמי לוקחת נשימה עמוקה. קְלָרִי שואלת "לא צריך לשטוף כבר את הצבע?" "את מנסה ללמד אותי את העבודה שלי?" כועסת אִירֶן, אחר כך היא מביטה בי בחיבה ואומרת "צריך ליישר את הקצוות השרופים." אני מרוכזת באיתור וליקוק פירורי הפרג מבין שיני, מקפידה לא להיתקל במבטה של אמי. ואז זה בא. "אִירֶן, אני רוצה לעשות עותק מהתליון" אומרת אמי. שקט. אִירֶן מניחה ידה על לוח ליבה, על התליון שמעולם לא הסירה. "אני הבכורה" ממשיכה אמי "ומגיע לטָלִי משהו מסבתא שלה." דודתי מסתכלת בי. אני שומעת את עצמי אומרת "רק אם זה בסדר מצידך," אמי נוגחת ברגלי מתחת לשולחן. דודתי אומרת בשקט מפתיע "אבל ז’וּזִ’י, את קיבלת את השעון וקְלָרִי קיבלה את השרשרת, ואני לא ביקשתי כלום, רק את זה, זה מה שנשאר לי מאמא." "זה מה שנשאר לכולנו אִירֶן. מה זה משנה לך שלטָלִי יהיה עותק?" אִירֶן עונה "אני הייתי רק ילדה, ממש ילדה קטנה." אמי מביטה בקְלָרִי, במיוחד לרגע זה היא הביאה אותה היום. קְלָרִי אומרת "שורף לי הראש, אני באמת חושבת שצריך לשטוף את הצבע." אִירֶן קמה ושתיהן הולכות לכיור בחדר האמבטיה.
השארת תגובה