לינק לחלק א'
http://cafe.themarker.com/post/3091186/
אנחנו חוזרות למספרה. אִירֶן מגלגלת בזריזות את שערה הדליל של קְלָרִי. אמי מפתיעה: "כבר בשלושים ושמונה רציתי לעלות ארצה, חשבתי שהמשפחה תבוא אחרי, שאני אמשוך אותם" היא אומרת. לעולם אכולת אשמה. "אבל הרבנים אמרו לסבא, אתה רוצה שהבת שלך תהיה זונה שם בארץ ישראל עם כל החלוצים?" "אפשר לחשוב" מתכעסת אִירֶן, "אפשר לחשוב שאת ידעת מה הולך לקרות, אפשר לחשוב שמישהו ידע, אפשר לחשוב שיכולת להציל מישהו." היא אינה שומעת את תחושת האַשְמה של אחותה. היא שומעת התרברבות של מי שחושבת שבכוחה היה להציל. "את הקטנה" אומרת לה אמי "את לא יכולה לזכור את זה." אִירֶן מתרתחת. אמי ממשיכה "אומרים לך שחור – את אומרת לבן. תמיד היית כזאת גם כשהיית קטנה." אִירֶן מתפוצצת.
אמי מינתה את עצמה לאוצרת זכרונות המשפחה. אִירֶן תמיד זוכרת אחרת. הן מתווכחות, זכרונה של מי צודק. קְלָרִי שותקת. מה זה משנה? כל אחד זוכר אחרת. מה זה משנה עכשיו?
אמי ממשיכה וגולשת בחוסר זהירות לתחום הזיכרונות המסוכנים, האסורים. תחושת חנק עולה בגרוני. בכניסה לאושוויץ לקחו מיד את אמן ואת הקטנים. הן נשארו ארבע. גם מָרִיקָה עוד היתה. בת שתים עשרה, יפה ומפונקת, נשבתה במתיקות ההבטחות לצריף ילדים קסום, צעדה קדימה וביקשה ללכת לשם. אמי, מבועתת מהרעיון שמָרִיקָה תישאר לבדה, הורתה מיד לאִירֶן להצטרף אליה. על ההוראה ההיא אמי מצרה עד היום. למה שלחה את שתי הקטנות לבדן? אולי, אם היתה מצליחה למשוך את מָרִיקָה בחזרה, היא היתה ניצלת. אולי.
אִירֶן המומה, היא בכלל לא זוכרת שאמי אמרה משהו שם, באושוויץ. היא בעצמה, מיזמתה, מיד שיקרה ואמרה שהיא בת שלוש עשרה, למרות שהיתה בת ארבע עשרה, כדי שישלחו אותה לצריף הילדים, כדי שתוכל לשמור על מָרִיקָה. "מה יכולת לעשות בכלל, מי יכול היה לעשות משהו שם?" היא כועסת על אימי. "אני יודעת" עונה אמי "אבל אולי, כמו שהצלחתי להחזיר את קְלָרִי, הייתי מצליחה להחזיר גם את מָרִיקָה. על זה זאת יש לי ייסורי מצפון, עד היום." אִירֶן אינה שומעת ייסורי מצפון, היא שומעת שאחותה אומרת – "אם מָרִיקָה היתה נשארת איתי, היא היתה ניצלת. את לא שמרת על אחותך הקטנה. אני החזרתי את קְלָרִי, את לא החזרת את מָרִיקָה." זה מה שהיא שומעת, את אחותה מאשימה אותה.
קְלָרִי יושבת במכונה לייבוש שער, מגיני פלסטיק על אוזניה. פתאום אני מצטערת שאני לא יושבת במכונה הרועשת, שערי מסודר בגלגלי קוצים, מגיני פלסטיק על אזני. חרשת.
"אני בכלל לא אמרתי כזה דבר" אומרת אמי, נדהמת. "אני בכלל לא חשבתי כזה דבר". "את בכלל לא שומעת מה שאת אומרת" עונה לה אִירֶן. "איך אפשר לחשוב כזה דבר? כולנו יודעים מה היה שם" חוזרת אמי. "אני רק אמרתי שאני מרגישה…" "את, את…" משסעת אותה אִירֶן. "תמיד רק את. תקשיבי פעם למה שאת אומרת". "אני לא אמרתי כזה דבר" מתעקשת אמי. "אולי את לא אמרת, אבל זה מה שאני שמעתי" עונה אִירֶן.
ברק כעס מפלח את ראשי. למה יש להן עבר כזה? אני לא רוצה את זה. המחשבה מתאדה עוד לפני שאני חושבת אותה. זה לגמרי לא הגיוני להרגיש ככה, זה גם לא הוגן.
אמי מתעשתת. "אני אמרתי כזה דבר?" היא מגייסת אותי. בום, הלב שלי חוזר לעבוד במכה אחת אדירה. "כשאת אומרת שאילו מָרִיקָה היתה נשארת איתך אולי היא היתה ניצלת, אִירֶן שומעת שאת מאשימה אותה שהיא לא הצילה את מָרִיקָה," אני מנסה לתקן, לומר את מה שמונח מתחת המילים וביניהן. אִירֶן מהנהנת בראשה. אמי נרגעת, הוויכוח חזר לפסים שהיא מכירה "טוב, אִירֶן תמיד שומעת מה שהיא רוצה לשמוע." אִירֶן פותחת את פיה, סוגרת אותו, קמה ויוצאת. אמי מביטה בי בעצב, "תמיד היתה כזאת, אומרים לה שחור, היא תגיד לבן, אומרים לבן, היא תגיד שחור. העיקר להגיד ההיפך". חוזרת אמי על המנטרה שלה, כאילו עצם החזרה על המשפט השחוק מחזירה את מה שנאמר לתבנית המוכרת, המרגיעה.
אני מהנהנת, מאשרת, אוספת אלי את הכאב שלהן. אני חייבת לזוז. אני קמה והולכת למטבח לקחת כוס מים. אִירֶן עורכת את השולחן לארוחת ערב. כשאני נכנסת נשמטת מידה צלחת ונשברת. היא מביטה בי, דמעות בעיניה, אני מחבקת אותה. אִירֶן קטנה ועגולה. היא מניחה את ראשה על חזי ומחבקת את הבטן שלי.
ארוחת הערב עוברת בפטפוטים סתמיים. ארבעתנו נזהרות ללכת מסביב, לא לגעת. אנחנו נפרדות בפתח הדירה כשלפתע אמי, בתכסיס חסר בושה, מניחה יד על בטני ומנסה שוב: "אז מה עם השרשרת אִירֶן?" אנחנו נדהמות עוד יותר כשאִירֶן מסירה את השרשרת מצווארה ומניחה אותה בכף ידי.
במכונית אומרת אמי "אתן רואות, אף מילה היא לא אמרה, אף מילה." קְלָרִי מביטה מהחלון החוצה. אני אומרת "זה היה לה קשה אמא." אמי מתעקשת "אז למה היא לא אמרה אף מילה? ממתי היא שותקת כשיש לה מה להגיד?" כשהיא פוחדת שכל השדים יפרצו החוצה אם תפתח את הפה, אני חושבת, ולא אומרת כלום. כשהיא פוחדת שאם היא תתחיל לבכות היא לא תוכל להפסיק, לעולם.
שבוע אחר כך, הטלפון של לֵאָה’לֶה מפתיע אותי לבד במשרד בשעת לילה מאוחרת, מנסה להספיק כמה שיותר לפני הלידה. אני לא מזהה את קולה, היא אף פעם לא מצלצלת אלי. פקעת חרדה משתבללת בתוך בטני. אני מניחה עליה יד מגוננת.
כשהיינו קטנות, האמינו כולם, ואני בתוכם, שבת דודתי ואני חברות טובות, למרות ש"זה תמיד נגמר בבכי". הגדולים ידעו מראש שזה יגמר ככה, מפני שמרוב שטוב לנו ואנחנו משתוללות, בסוף אנחנו בוכות. רק מרוב שטוב לנו. למען הדיוק, אנחנו לא בכינו. אני בכיתי. איכשהו, היה מגיע הרגע, היא היתה עושה משהו, אין לי מושג מה זה היה, ואני הייתי בוכה. לה היה חיוך מלגלג בעיניה הירוקות, שהפך למבט מיתמם כשנכנסו ההורים, ואני, שאף פעם לא חסרו לי מילים, לא ידעתי להסביר מה קרה. נטרפתי בחמת זעם וחטפתי "קֵייט פּוֹפוֹנְט," שתי סטירות לחי הונגריות, שהיו אמורות להרגיע את ההתגעשות המצווחת שלי, בעוד לֵאָה’לֶה נשארת רגועה, צוננת וירוקה. ככה שאני קצת פוחדת ממנה עד היום.
"תגידי" היא שואלת "אמא שלך כבר עשתה את העותק?" "למה?" אני עונה בזהירות, מכסה את התליון בכף ידי. לֵאָה'לֶה ממשיכה: "אמא שלי אחוזת טרוף, בוכה כל הזמן, שוב לקחו לה את אמא. היא פוחדת שהתליון ילך לאיבוד, פוחדת שהצורפת תעשה משהו מסחרי, שהיא תיתקל ברחוב במישהי עם אותו תליון. היא תמות. לראות את אמא שלה על מישהי אחרת." פקעת בהלה מתרוצצת בין ליבי לגרוני, היא עומדת לבקש משהו שלא אוכל לעשות. "הייתי מצלצלת לאמך בעצמי, אבל חשבתי שרק את יכולה לבקש ממנה." "לבקש מה?" אני מרוויחה זמן. "שלא תשכפל ושתחזירו את זה לפני שאמא שלי יורדת לגמרי מהפסים." בדיוק כשהתחלתי לחבב את התליון המונח על לוח ליבי, מעל התינוקת. בדיוק כשחשבתי שאמי צדקה, לא קרה כלום. אמי השורדת, אמי שהצילה את אחותה, אמי שתעשה הכל בשבילי, אמי שלא תבין, שתיפגע עד עמקי נשמתה. אבל מישהו חייב להיפגע. זה חוק. אם מישהו מצליח, מישהו אחר נפגע.
למחרת אני נוסעת לשם. לבד. עותק התליון שלי מוסתר מתחת לחולצה. אִירֶן מקבלת אותי נסערת. גם לֵאָה’לֶה שם, רזה, קצוצת שער. אני מחזירה לאִירֶן את התליון המקורי. היא מסתגרת בחדר השינה. "אני מקווה שהיא תגמור כבר לבכות" אומרת לֵאָה’לֶה. "תגידי" אני נזכרת פתאום "איך זה, כשהיינו ילדות, את לא בכית?" "אני אף פעם לא בוכה" היא עונה, "מה פתאום שאני אבכה? שום דבר לא מצדיק בכי. שום דבר לא מתקרב למה שהיא עברה שם. אני צריכה להיות מאושרת תמיד." לרגע נדמה לי שאני שומעת שביב כעס בקולה, אבל עיניה הירוקות יציבות.
אִירֶן יוצאת מחדר השינה, עיניה ואפה אדומים. מבטה צד את התליון מתחת לחולצתי. דממה עומדת בינינו. היא מושיטה ידה לעברי, אני נרתעת. היא פורעת את שערי "צריך ליישר את הקצוות" היא אומרת כדי להגיד משהו, משהו של שגרה קטנה, לא חשובה. פתאום הלב שלי יוצא אליה. מה זה משנה, אני חושבת, זה יגדל שוב, מה זה משנה. אני מתיישבת בכסא המספרה. אִירֶן מופתעת אבל מיד כורכת את שכמית הניילון סביב צווארי. המספריים מצקצקים. תספורת של ילד משוגע.
השארת תגובה